Page 4 - גילוי דעת
P. 4
יורה דעה | הרב מנחם בורשטין ראש מכון פוע"המה עניתי לחבר שלי?מתפתח והופך לפרי, והראשונים נחלקו בהגדרה המדויקת שלה. יש אומרים (מאירי, רש"י, רד"ק) שחנטה היא שכבר יצא פרי קטן, ולעומתם יש שסברו (מאירי בשם 'יש אומרים') שהוא שלב קודם לכן של יציאת 'כעין פרחים קטנים'. שיטת הרמב"ם (ע"פ מהר"י קורקוס) היא שהחנטה היא ההגעהל'עונת המעשרות', דהיינו שליש הגידול. מקובל להסביר שמדובר בשלב נשירת עלי הגביע של הפרח ובתחילת התהוות הפרי (וראו מאמר מורנו הרב יעקב אריאל שליט"א: 'מהי חנטה' בספר 'התורה והארץ' א, עמ' 47). מדוע בפירות האילן הולכים דווקא אחר החנטה? לדעת הריטב"א, עד שלב החנטה כבר ינק האילן כל צורכו מהגשמים שהיו עד עתה, כדי שיוכל להביא בעתיד את פירותיו לגמר הבשלתם. לכן העיקר הוא עד שלב החנטה. זאת בדומה ובמקביל להגעה לשליש הגידול בתבואה ובענבים. בדומה לכך כתב הרי"ד, לפי שבשלב החנטה ניכר שהפרי גדל על גשמי שנה שעברה.לדעת הר"ן, בפירות האילן חיוב תרומות ומעשרות הוא מדרבנן, וחכמים העדיפו שלא ללכת אחר לקיטה כמו בירקות מכיוון שבפירות שלב הלקיטה הוא הרבה אחרי גמר הבשלת הפרי, וגם לא הלכו אחר שליש גידול מכיוון שהפירות באילן אינם מגיעים יחדיו לשליש גידול, כי כל פרי גדל בקצב אחר. לכן קבעו חכמים ללכת אחר החנטה, שהיא זמן אחיד לכלהפירות באילן. לדעת הר"ש, מאחר שמדין תורה ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין עורלה, שרגילים האילנות להיות חונטיםאז, למדו חז"ל מכך גם לעניין שביעית ותרומות ומעשרות. המעוניינים להרחיב בנושא יוכלו לקבל את חוברתנו בענייני .hl@puah.org.il ט"ו בשבט בכתובת הדוא"לכוהנים' (בהר א, ד): "כיון שיצאת שביעית, אע"פ שפירותיה שמיטה מותר לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסורים עד חמישה עשר בשבט". אומנם מהרמב"ם (שמיטה ויובל ד, יג) ומדברי שאר הפוסקים רואים שלהלכה לא פוסקים כך, אלא השמיטה מתחילה לכל העניינים מא' בתשרי גם לעניין פירות האילן (וראו במאמרו של הרב יואל פרידמןב'התורה והארץ' ו, עמ' 164 הרחבת השיטות בעניין זה). כפי שהזכרנו בעבר, ט"ו בשבט הוא נקודת המעבר בין השנים, על פי הסבר הגמרא, מפני שתהליך הצמיחה הטבעי הצפּון בקרבו של העץ מגיע לצאת לפועל באזור תאריך זה, וכלשון הגמרא: "יצאו רוב גשמי שנה", ומסביר רש"י: "ועלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (בבלי, ראש השנה יד ע"א). בירושלמי (ראש השנה פ"א, ה"ב) מובא טעם נוסף: "עד כאן הן (האילנות) חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילךהן חיין ממי השנה הבאה". על כן, פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים פירות השנה שעברה, ואלו שחנטו לאחר ט"ו בשבט שייכים מבחינה הלכתית לשנה הנוכחית. לעומת זאת ירקות, שברור לעין שהם הולכים וגדלים ככל שמשקים אותם וללא השקיה יכמשו במהרה, קביעת השנה שאליה הם משתייכים אינה תלויה בט"ו בשבט אלא בשעת לקיטתם מהאדמה: אם נלקטו לפני א' בתשרי הם שייכים לשנה שעברה, ואם נלקטו לאחר מכן הם שייכים לשנה הנוכחית. כמו כן יש המנמקים שבירקות הולכיםאחרהלקיטהמכיווןשתקופתהגידולשלהםקצרה, ומסתבר שיש לשייך את הזריעה והלקיטה לאותה שנה ולא להפריד ביניהן ולומר שאף שירק נלקט השנה הוא שייך לשנה שעברה. בכלל, חנטה היא שלב בתהליך היווצרות הפרי שבו הפרחסיפרתי לכם בעבר על החבר ששאל אותי מדוע קבעו חז"ל את ט"ו בשבט לחג הנטיעות ועל שעניתי לו שלא זהו עניינו של היום וזה גם לא חג הנטיעות. הוא הוסיף ושאל: אם כן, מהו ט"ו בשבט? ועניתי לו: ראש השנה לאילן. הוא חשב שהבין: זהו יום הדין של האילן, כמו ראש השנה של בני האדם? עניתי לו: לא, בחג השבועות אנו נידונים על פירות האילן. אם כך, שאל, מהי המשמעות ההלכתית של ט"ו בשבט? תשובתי הייתהארוכה;בעברפירטנואתהחלקהראשוןשלהתשובהוכעת נעסוק במשמעויות הלכתיות נוספות של היום. ציינו בזמנו שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות" (משנה, ראש השנה א, א, ע"פ בית הלל) לכמה עניינים: חישוב שנות עורלה ונטע רבעי, חישוב שנות המעשר והביכורים ולחלק מהדעות אף לקדושת שביעית. כבר עסקנו בענייני עורלה, נטע רבעי ומעשרות, ונרחיב הפעם בעניין ביכורים, שביעית ועוד. באשר לביכורים, חכמים למדו מפסוקי התורה שצריך להביא ביכורים מהפירות של כל שנה ושנה בפני עצמם ולא מיבול שנה אחת על חברתה. התאריך הקובע לאיזו שנה משתייך כל פרי לעניין זה הוא ט"ו בשבט: "אין מביאין ביכורים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. כיצד? לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה עשר בשבט על פירות שחנטואחר חמישה עשר בו" (רמב"ם הלכות ביכורים ב, ז). יש שיטות שט"ו בשבט הוא התאריך הקובע לאיזו שנה משתייכים הפירות גם לעניין שנת השמיטה – השביעית. דהיינו, פירות שחנטו בשנה השמינית לפני ט"ו בשבט, דינם כפירות שגדלו בשנת השמיטה וחלה עליהם קדושת פירות שביעיתעלכלהמשתמעמכך:צריךלהפקירם,אסורלהפסיד אותם, חייבים לבערם בסוף עונתם ועוד, ככל דיני שביעית. הסוברים כן מביאים ראיה מהנאמר במדרש ההלכה 'תורתד”ר בעז כהן | ראש התוכנית ללימודי שואה באקדמית גליל מערבי. יום השואה הבין-לאומי – לא די לזכור, צריך גם לחקורנעשה בחליפות מחויטות, בשפה משובחת ומעל פודיומים בכנסת, בצבא ובאקדמיה. במקרים אחרים הוא נעשה בשפת ביבים בטוקבקים מתלהמים, בצעקות, בהפגנות ובמגרשי הספורט. בשני המקרים השואה משמשת תחמושת ליצירת דה-לגיטימציה של האחר, אדם או תנועה. תופעה זו אינהחדשה לגמרי אך נראה שהיא מתעצמת והולכת. כך נפערים פערים לא רצויים בין המרחב הפרטי והכאב האישי של הזיכרון, בין ההיבט האקדמי, הענייני, המחקרי ובין השיח הציבורי המתלהם והמקצין. הדרך לגשר על הפערים הללו חייבת להתחיל במתן כבוד לכאב האישי והציבורי של הניצולים, הנושאים בגופם ובנפשם פצעים שלעולם לא יגלידו. מתוך כבוד זה נגיע לריסון השימוש המעליב במושגי השואה וסמליה בוויכוחים פוליטיים, ברשתות החברתיות ובהשאלה לנושאים יום-יומיים, אך עתידו של זיכרון השואה והאופי שיישא תלוי לדעתי במחקר השואה. ככל שנחקור את השואה ונלמד עליה יש סיכוי שההתייחסות שלנו תהיה עמוקה יותר, אחראית יותר ומכבדת יותר. להיבט זה יש אפשרות להשפיע על שני האחרים, ולכן חשוב כל כך להעמיק את לימוד השואה האקדמי ואת המחקר, לגדל דור של צעירים ישראלים שניגשים לשואה מתוך הבנה והעמקה ומוכנים להשקיע במחקרה. דור שיישא.לעתיד את זיכרון השואה בצורה הראויה לואירועי השואה. מאות חוקרים, שרובם אינם יהודים, משתתפים בכנסים וסדנאות חובקי עולם ומקיימים שיתופי פעולה מחקריים בהיבטים סוציולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, רפואיים, היסטוריים ועוד. כך למשל, בכנס על הרפואה בשואה ולאחריה שהתקיים השנה באקדמית גליל מערבי בעכו השתתפו יותר ממאה חוקרים, מרביתם לא יהודים, מ-17 מדינות. החוקרים הציגו מחקרים התורמים להבנה מעמיקה יותר של אירועי השואה והתנהגות אנושית וחברתית במצבי קיצון. אנו יודעים על השואה ועל מורכבותה יותר מכפי שידענו אי פעם, אך אנו יודעים גם שיש עוד הרבה שאיננו יודעים. בכנסים כאלה אפשר לראות חוקרים צעירים מארצות רבות, יהודים ובעיקר שאינם יהודים, הבוחרים להשקיע שנים מחייהם, לנדוד בין ארכיונים בעולם, ללמוד שפות ולהעמיק בחקר השואה. דווקא בישראל, אף שחיים בה חוקרים ותיקים מהמובילים בתחום וחוקרים צעירים נמרצים ומוכשרים, מצטמצמים מספר התקנים והמשאבים לחקר השואה משנה לשנה, ואת זאת צריך לתקן. גם בציבוריות הישראלית השואה נוכחת, ובגדול. אנו מוצאים שימוש במושגים ובדימויים מהשואה באופן תדיר ופוגעני באפיקים רבים של השיח הציבורי, ובהם במרחב האינטרנטי. לעיתים השימוש בהשוואות לשואה וגיוסה להאשמת הזולתמדינות רבות בעולם מציינות את יום השואה הבין-לאומי בטקסים, בחקיקה ובמחוות שונות. גם בישראל מתקיימים אירועים. הניצולים עצמם לא צריכים תזכורת, הם עדיין מתמודדים עם כאב ועם הפצעים הפעורים, אך בציבוריות הישראלית, לעומת זאת, השואה משמשת תחמושת בידי טוקבקיסטים או בידי פוליטיקאים ואנשי ציבור. הפתרוןלניגודיות: העמקת חקר השואה בישראל זיכרון השואה כאירוע טרגי מכונן ומעצב בתולדות דברי הימים של האנושות אינו מתקהה עם הזמן, הוא רק משנה צורה וסגנון. בעבור הניצולים, ולעיתים אף בקרב בני משפחותיהם, עצם קיום השואה אינו מצריך תזכורת. הצלקות שהשאירה, האובדן והכאב חיים ופועלים גם כיום. “אצלנו בבית אכלנו אושוויץ לארוחת בוקר, צהריים וערב”, אמרה לי בת להורים ניצולים. במשפחות אחרות זיכרון השואה בא לידי ביטוי באמצעות שתיקה עמוקה ומתכנסת בהדחקה של העבר הנורא. בחלק מהמשפחות הועברה הטראומה לדור השני, בחלק הועברה עמידות ויכולת התמודדות, בבתים אחרים הועברו גם הטראומה וגם החוזק. ומחוץ לבתיהם של הניצולים חקר השואה הוא תחום דינמי שרק מתרחב ומתפתח. חומרים חדשים נחשפים בארכיונים, תובנות וכיווני מחקר חדשים מוסיפים ומשנים את הבנת4|


































































































   2   3   4   5   6