“חיייים שלי” עניתי לשיחת הטלפון מבארי, אחייני האהוב. לאחר שנפרדתי ממנו לשלום והשיחה התנתקה, חבר שעמד לידי באותו הזמן אמר בכנות שבכל פעם כשאני משתמש בביטוי כמו “חיים שלי” זה מרגיש לא אותנטי כל כך. זה צורם לו באוזן ונשמע כמו ניסיון חיקוי זול של אישיות שהיא לא אני. עכשיו בואו לא נשקר לעצמנו, אני אשכנזי לבנבן ולא זו אף זו אני גם ג’ינג’י. תיקחו את כל זה ותוסיפו לזה שימוש תדיר במילים כמו “מאמי” או “חייאתי” ולקסיקון שלא היה מבייש דמות בסרט של בועז דוידזון ותקבלו מושג יחסית מדויק למה נחשדתי בידי אותו חבר בחוסר אותנטיות.
מאידך גיסא אני גם נורא אוהב עברית כזו של פעם. עברית של להקות צבאיות. עברית של “מאידך גיסא” במקום “מצד שני”. לעזאזל, הפוסטר היחיד שיש לי בדירה זה פשקוויל מקום המדינה הקורא לאזרח- “למענך ולמען ילדיך, למד עברית!”. לא פעם חברים שלי מסתלבטים גם על המילים הגבוהות שאני זורק לאוויר, או ה’ שיעזור לי, על הפעמים שאני בכוונת מכוון משתמש בש’ שורקת.
מה אני יכול לעשות זה כיף לי ונעים לי באוזן. אגב, זה לא עוצר שם, הכרחתי את עצמי שאם מישהו פונה אליי ולא שמעתי מה הוא אמר, במקום להגיד “מה, אחי?” אגיב אוטומטית ב”בבקשה?” משל הייתי איציק, קיבוצניק משופם בן 86, שנלחם בששת הימים והיום אוהב להסתובב במדשאות הקיבוץ עם מכנסיים קצרים מידי.
אז תרשו לי לשאול מה זו אותנטיות בכלל? הרי גם אם נדבר על בחירת קוד לבוש, אין כזה דבר בגדים אותנטיים. כל אחד מתלבש לפי איך שהוא אוהב ואיך שמרגיש לו נכון. גם אדם מסוים (ויש כמה כאלו שעולים בראשי) שלא משקיע ובוחר להתלבש זרוק ומרושל, כאילו לא אכפת לו מה חושבים עליו, הוא לא “מתלבש אותנטי”. הרי הוא רצה להתלבש כך מסיבה מסוימת. הוא בחר בזה.
אז כן, גם השימוש ב”חיים שלי” וגם השימוש ב”יקירי” מרגישים לפעמים לא אותנטיים, נשמעים קצת לא טבעי באוזן השומע ואולי אפילו משאירים קצת טעם לוואי בפה שלי, אבל השימוש בטרמינולוגיה הזו מחד גיסא או הטרמינולוגיה הזו מצד שני, עושה לי טוב. יש יותר אותנטי מזה?
תפריט
