רפואה זאת אמנות. בעבר היתה הרפואה סוג של פילוסופיה או אומנות. ובעידן המודרני, למרות שהרפואה בוודאי איננה מדע מדויק, היא קרובה היום יותר מתמיד להיות 'מדע'. חלק ניכר ממה שעושה בימינו את הרפואה ל'מדע' הוא השימוש הרב בסטטיסטיקות, או במילים אחרות – ההתבססות על עובדות, רצוי עובדות המסתמכות על מספר רב של נחקרים. הידע הרפואי כולל כמות גדולה מאד של נתונים בדוקים, על פי העיקרון הרפואי, ההולך וכובש לו את מדע הרפואה, הנקרא Evidence based medicine – רפואה מבוססת עובדות. למשל, אם מבחינה סטטיסטית תרופה מסוימת במינון מסוים פועלת, או עוזרת, יותר מאשר תרופה אחרת או יותר מאשר מינון אחר, אחרי שסיימו לנטרל, עד כמה שאפשר גורמים סביבתיים מכל הסוגים שעלולים להשפיע לרעה על אמיתות המסקנות 'מבוססות העובדות', היא תרופה 'טובה יותר'. וכך בכל תחומי הרפואה.
הסטטיסטיקה משמשת כלי עזר רפואי גם במקרים אחרים. למשל, יתכן מצב של חולה מסוכן שמציעים לו לעבור ניתוח שיתכן שירפא אותו, אבל מצד שני יתכן שהוא ימות בגללו מוקדם יותר מאשר היה מת בלי טיפול. זאת דילמה רצינית עבור המטפל ועבור המטופל. על פי ההלכה, רשאי החולה לעבור את הניתוח המסוכן כאשר הסיכון והסיכוי שקולים, ואף אם קיימת נטייה מסוימת לכיוון הסיכון בניתוח. יש שאף התירו לחולה מסוכן שחי 'חיי שעה', היינו שקרוב לוודאי שימות ממחלתו תוך שנה, לעבור טיפול רפואי שעשוי להצילו גם אם רוב הסיכויים שהוא ימות ממנו תוך זמן קצר, כי לדעתם לא חוששים לחיי שעה במקום שזה לטובת החולה; אולם החולה להתנגד לניתוח. במה דברים אמורים? כאשר ברור שהניתוח חיוני, והספק הוא אם יש יותר סיכוי שיועיל מאשר שיזיק; אולם אם קיים ספק בעצם נחיצותו של הניתוח – אסור לאדם להכניס את עצמו לסכנה מספק, ו'שב ואל תעשה' עדיף.
פעמים רבות מטופלת שואלת מה הסיכון הריון בגיל 40. זאת שאל המורכבת. ברור שסטטיסטית הסיכון משמעותי יותלר לאם ולעובר מאשר בגיל 35 ועדיין- הכל תלוי בנקודת במט על המספרים וביעוץ המושכל שיתן הרופא על פי השקפת עולמו בנוסף לידע שצבר. נכון הוא שחלק ניכר מהעובדות עליהן מסתמך מדע הרפואה כולל למעשה עובדות סטטיסטיות, המצביעות על השפעה חיובית או שלילית של תרופה או טיפול רפואי מסוים, ועל הכדאיות של הטיפול בנתיב זה או אחר. כאמור – הרפואה אינה מדע מדויק, אבל היא הולכת ונעשית 'מדע' אמתי. ולמרות כל האינטלגינציה המלאכותית, והעקומות, והחישובים- אי אפשר לוותר על הלב האנושי, על המבט בעין, על מגע היד. וגם שיקול הדעת של קופא שראה מקרים רבים וסגל לעצמו שיקול דעת רחב, הוא דבר שלא נכנס לסטטיסטיקות. אז , אולי בכל אופן, נגדיר את הרפואה כאומנות לבינתיים? ■
