הגענו ל"אחרי החגים" והחזרה לשגרה רחוקה מאיתנו. איך מתמודדים עם המצב המוזר שנכפה עלינו?
תשובה
המפתח להתמודדות עם משברים הוא הכרת הטוב. בפרשת בראשית האדם הראשון כפר בטובה. במקום להודות על אישתו תלה בה את חטאו. העמדה ששמה אותנו במצב של רגשות לא נעימים נובעת ממחשבה שהאושר הוא תלוי בנסיבות חיי: "אם רק היה לי – אז יכולתי להיות מאושר שמח וטוב". "אם היה לי בן זוג טוב". "ילד טוב". "הורים טובים". "יותר כסף". "אז יכולתי להיות שמח וטוב .. אבל מה לעשות שהמציאות לא מאפשרת לי". בהתכנסות הקורונאית יש הכרח לחזור לנתוני החיים הבסיסיים. בימים כתיקונם יש אפשרות קלה להתעלם מנתוני חיים אלה ולהסיח את דעתנו בעבודה או בבילויים. כמובן שגם עכשיו הבריחה מתאפשרת אבל כדרכה של בריחה אין אפשרות לברוח מה' -מנתוני חיי שנתן לי ומהשליחות הצומחת מהם. יש להחליף את הבריחה לבחירה להכרה בערך המדוייק של נתוני חיי שאיתם רק איתם ודוקא איתם: עם ההורים האלה, עם הילד הזה כפי שהוא, עם הבעל או האישה כפי שהם, אני יכול לממש את התיקון והייעוד של חיי.
בעמדת כפיות הטובה מסתתר בעצם קורבן שאומר "החיים האלו לא ראויים לי". אדם שחש שחייו הם רצף של טעויות הוא לא אפקטיבי במיוחד ולא יעיל כי לפי ראות עיניו אין לו יכולת ונגזר דינו לחיים של בינוניות. יותר מזה, אדם כזה מפזר אי שביעות רצון ותלונות לכל עבר וזה מעכיר את חייו. או סתם מורח את חייו כי ממילא זה לא "דבר נכון" ששוה להשקיע בו. ואז הקללות הבאות על כך שלא עובדים את ה' מתוך שמחה, הן בעצם תוצאות טבעיות של העמדה הזו.
אז מה כן? יש להכיר בטוב הקיים גם אם נסתר מאיתנו. צפיית הישועה שמתהוה במסתרים עטופה בעטיפות שונות ומשונות שרק הוודאות בטוב האלוקי יכולה להוציא אותה מסיבוכיה. הנחת היסוד הזו טמונה בבריאת העולם "וירא ה' כי טוב" זה הבסיס לקיום העולם רק מה שטוב בעיני ה' יתברך מתקיים.
גישה כזו יכולה לתת כח לעבור מה שיעבור ולהוציא מזה צמיחה, קידום, שיפור וגאולה פרטית וכללית. העבודה שלנו להיות ודאיים בטוב הזה, וזה עצמו מה שמגלה אותו ומוציא אותו לפועל, (במציאות בילדים בבני הזוג שלנו ובנו בעצמנו).
קרבן התודה מעורר שאלה גדולה: הרי מקריבים אותו בעקבות הצלה. ולכאורה היינו "מוחלים טובות" שה' לא יכניס אותנו לצרה ולא נצטרך להודות לו על הצלתנו. אלא שהתודה באה מתוך ההבנה שמה שקיבלנו בעקבות הקושי וצמיחת הישועה, לא היינו רוכשים בלי הבעיה שהיינו בה. זאת אומרת שההודיה טומנת בחובה גם הודאה. בלי הקושי לא היה מתאפשר הטוב היותר גדול. לא היינו אותו דבר בלי ההתמודדות הזו. על כן נשתדל להיות בעמדה של הודאה על הטוב הקיים (ויש הרבה) ועל הטוב הצפון שעתיד להתגלות. ונראה כפי שאלוקים ראה… כי טוב.
