אין די בניצחון. רוצים משילות

המתח לקראת הבחירות הקרובות הולך וגואה, אלא שגם אם יעלה בידי המחנה הלאומי לנצח – ספק אם צפוי יהיה שינוי משמעותי בכיוון נסיעת הספינה הנקראת (עדיין) מדינת ישראל, אשר לעת הזו משייטת – במלוא המפרש – לכיוון מדינת ׳כל אזרחיה׳.
רק השבוע ביטל בג״ץ, דה פאקטו, חוק נוסף של הכנסת המאפשר שלילת אזרחות ממחבלים. הכותרות אומנם אמרו הפוך, אבל בעולם המעשה זוהי משמעותה של הפסיקה שניתנה, שכן התנאים שנקבעו להפעלת סמכות זו כה מופרכים, בדומה לאלה שקבעה המשנה בנוגע לבן סורר ומורה, אשר ״לא היה ולא עתיד להיות״.
כפי שכבר נאמר לא פעם – הימין מצליח לעיתים להיבחר, אך מאז הפעם הראשונה שבה נבחר לשלטון – מעולם לא ידע למשול.
רבות נכתב ונאמר על הסיבות לכך. דמות מרכזית שניתן לתלות בה את האשמה הוא ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין. על אף שלזכותו נרשמו בתולדות המדינה זכויות לא מבוטלות, ובעיקר העובדה כי העלה ׳על המפה׳ את המגזרים הקרויים בטעות ׳ישראל השנייה׳ (הם הם דווקא ישראל הראשונה, שהרי הם העתיד לקיומנו כעם וכמדינה) ונתן להם פתחון פה – הרי בכל הנוגע להבנת תהליכי השלטון היה בגין כישלון מוחלט. בנאיביות שלא תתואר הותיר על כנה את כל הפקידות הבכירה, לרבות היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, וזאת למרות שהגיעו אליו פניות לממש את המנדט שקיבל, תוך טענה כי מדובר בפקידים שהם ׳משרתי ציבור׳ וכי כעת ישרתו את הממשלה הנבחרת. בכל הנוגע לפסיקות בג״ץ שחרגו בעליל מסמכויותיו והתערבו בעניינים מדיניים וביטחוניים – טבע את המונח ׳יש שופטים בירושלים׳ ונמנע מלמתוח ביקורת כלשהיא על המערכת המשפטית.
סיבה נוספת למצב היא תחושות הנחיתות שהוטבעו בימין לאחר עשורים של שלטון השמאל במדינה, שמהן לא השתחרר עד היום. כך ניתן להסביר את עריקת כלל ׳נסיכי הליכוד׳ לצד שמאל של המפה הפוליטית ואפילו לשמאל הקיצוני. כך בנוגע לדמויות כגון בני בגין, אהוד אולמרט, רוני מילוא, דן מרידור. כולם עשו נזקים קשים ביותר למדינה ולמחנה הלאומי. ככל הנראה, גם בגין האב לא היה חף מתחושות אלה.
נבחרי הימין, גם כשמגיעים למשרות בכירות, מקבלים עליהם את מרות הדיקטטורה המשפטית, על אף שפועלת בתחומים לא-לה, ללא סמכות כלשהי; מקבלים עליהם את גבולות השיח שנקבע על ידי התקשורת, כשכל ריאיון איתם מגיע לשלב ההתנצלות.
אם לא יחדל המחנה הלאומי מרפיסות זו, אם לא יבואו המועמדים לבוחריהם ויבטיחו שינוי מיידי בתפיסה, ספק רב אם ינצחו בבחירות, וגם אם כן – לא תהיה לניצחון זה משמעות כלשהיא.
דוגמה טובה לאופן שבו צריכים נבחרי הציבור למשול הפגינה בשבוע שעבר חברת הכנסת, אורית סטרוק מהציונות הדתית: היא סירבה לאשר חוק המעניק לשב״כ פטור מתנאים שונים שנקבעו בדין בנוגע לכליאת אסירים, וגם כאשר הגיעו ללשכתה אישית מספר בכירים מהשירות (שלא טרחו להגיע קודם לכן כאשר הוזמנו על ידי אחת מוועדות הכנסת) – עמדה מולם בתקיפות ואמרה כי לא תתמוך בכל עניין הנוגע לשב״כ עד שלא ישוחרר המתיישב שנעצר באריאל על כך שהגן על עצמו ועל ילדיו. כך נוהג נבחר ציבור המכבד את עצמו, ללא מורא, לא מהתקשורת ולא מכל גורם אחר. והינה – עם קשר או ללא קשר – שוחרר אותו מתיישב זמן קצר לאחר מכן.
אם חפץ הימין בניצחון, על מפלגות המחנה הלאומי להודיע כי מייד עם היבחרן תפעלנה לתיקון מערכת המשפט, כולל שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים; פירוק משרת היועמ״ש לממשלה; היתר מינוי יועמ״שים בגופי הממשל השונים כמשרות אמון; צמצום סמכויות בג״ץ והחזרת עקרון ׳אי השפיטות׳ בכל הנוגע לעניינים של ביטחון, יחסי חוץ, פעילות המדינה ביו״ש, פעילות מדינית או פעילות הכנסת; החזרת חסינות חברי הכנסת והשרים לתוקפה המלא כפי שהייתה עד לשנות ה-90; ועוד. וגם אם בג״ץ ינסה להתערב בהחלטות אלה יש להודיע כי החלטתו לא תכובד, שכן אין הוא רשאי ׳להרים עצמו בשרוכי נעליו׳ ולהעניק לעצמו סמכויות שהמחוקק לא נתן. כשהתקשורת תחל במחול השדים יש לעמוד בתקיפות ולהודיע כי המחנה הלאומי לא ייסוג מאף אחת מהרפורמות המתוכננות.
הצהרה כזו תגרום לבוחרי הימין המתוסכלים מזה שנים רבות מכך שהמדיניות שבה הם תומכים ובה תומכים לכאורה נציגיהם, אינה מתממשת, לצאת להצביע בהמוניהם.
רק עם משילות ננצח.