זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. קיץ תשל"ג. עשרת בני המשפחה שלי יורדים ממטוס של חברת אל-על שנחת זה עתה והביא אותנו הביתה מארצות הברית. אנחנו מלאי התרגשות, נושמים לרווחה את אוויר ארץ ישראל הקדושה. כמה ציפינו עד שזכינו לרגע זה. אנחנו כורעים על ברכינו ומשתטחים על האספלט הלוהט של שדה התעופה, מנשקים בעיניים דומעות את האדמה החמימה. חלק מהעוברים ושבים מעיפים בנו מבטים של פליאה, אך אנחנו בשלנו, בתוך בועת האושר הקסומה שלנו. הגענו לארץ ישראל, המושלמת שבארצות.
עוד לפני עידן הקורונה, עת נסגרו שמי ישראל לטיסות והעננים שטים בבדידותם, לא הייתי מתפתה לעזוב את ארץ ישראל אף לא ליממה. ממש לא. לא להשתלמויות בחו"ל ולכנסים רפואיים בין-לאומיים, לחם חוקם ומשאת נפשם של רופאים מן המניין, ואפילו לא לאומן. לא בא בחשבון. וכמובן, הדברים יהיו תקפים עוד יותר לאחר הסתלקותה של מיס קורונה.
אני שבויה בקסמיה, מתלהטת אחריה, יקרה היא מפז ומעושר, והיא הדרך והיא האושר.
בתחילת פרשת ניצבים משה רבנו מספר לעם ישראל על הצפוי לקרות לארץ כאשר יחטא עם ישראל ויגלה ממנה: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב…" (דברים כט, כא–כב).
הסופר האמריקאי המפורסם מרק טוויין (סמואל קלמנס) הגיע לארץ ישראל בשנת תרכ"ז מארץ רחוקה. הוא שח לפי תומו על מה שראה פה במהלך הטיול שערך, והדברים פורסמו בספר שנקרא 'מסע תענוגות בארץ הקודש'. וכך הוא מתאר את אחד האזורים הכי יפים בארץ, אזור טבריה וסביבות ים כינרת: “טבריה היא כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים". איך הוא מתאר את הכינרת, שעליה כתבה רחל המשוררת "הוי כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום"? "אגם חד-גוני קודר ונטול מפרש, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות". וכך הוא מתאר את ירושלים, קריה יפהפייה: "ירושלים היא עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים". וכל זה רק לפני מאה וחמישים שנה. התיאור שלו היה מדויק. "הקללה הכתובה בספר הזה" התקיימה בכל עוזה במשך מאות רבות של שנים. מעניין איך היה מרק טוויין מתאר היום את אזור הכינרת ואת ירושלים וסביבותיה.
וכך היה עם הרמב"ן, מגדולי האומה, 600 שנה לפני מרק טוויין. הוא הגיע לארץ ישראל מספרד, עגן בעכו וסייר ברחבי הארץ. וכך כתב באיגרת לבניו, שנשארו בספרד: "ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כללו של דבר – כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים חרבה יותר מן הכול, וארץ יהודה יותר מן הגליל". ומה היה אומר הרמב"ן היום? גם הגליל וגם יהודה פורחים, בירושלים מתגוררים מאות אלפי יהודים ובהם רבים לומדי תורה ואף גדולי תורה. אשרינו שזכינו.
כל זה לא בא לבד. הקב"ה בכבודו ובעצמו החליט לסיים את הגלות הקשה הזו, בת אלפיים השנים, להתחיל לקבץ את נידחי ישראל, לתת עצמאות לעם היושב בציון ולגלגל קדימה את מהלך הגאולה, ומהלך זה תופס תאוצה מיום-ליום. בכל דור ולכל תקופה הוא מצא את השליחים הטובים בעיניו והציב אותם במקום קבלת ההחלטות וביצוע המטלות, וכך עגלת הגאולה הולכת ומתקדמת, ואצה לה הדרך. אומנם צדק הרמב"ן שהחלק המקודש ביותר עדיין חרב ובמקום המקדש מתהלכים שועלים, אבל לפי קצב הדהירה של רכבת הגאולה, נראה שעוד כמה תפילות יספיקו כדי להגיע לנקודת הגמר.
לפני זמן מה נסע להודו אחד מבניי. הוא ידע כמה כואב לי שהוא יוצא מגבולות ארצנו הקדושה ואמר לי משפט שהספיג את העלבון שחשתי בעבור ארץ חמדה: "אימא, לא הלכתי לחפש עולם. אין יופי כמו יופייה של ארץ ישראל. הלכתי לחפש את עצמי". נשמתי לרווחה.
