איתנים בעורף – מנצחים בחזית

התחושה בכל זמן משבר, מלחמה, הרס, חורבן ומגפה היא 'האם אי אפשר אחרת? מדוע הקב"ה בוחר לקדם את עולמו באופן של מלחמה, הרס? חורבן? שאלה זו נשאלה כבר בתחילת בריאת העולם בעת אשר אלוקים מביא מבול על העולם, חורבן והרס, מדוע כך בוחרת ההנהגה לפעול בעולם? גם אנו שואלים כעת את השאלה הקשה הזו, מדוע הקב"ה מגלגל את חיינו באופן של צער, אבלות, יתמות ואלמנות? האם אי אפשר אחרת?
שאלה זו הינה שאלה קשה שבאמת אינינו יודעים תשובה עליה, אך בכדי שנוכל להתמודד עימה יש צורך לחזק את האמונה בהשגחה האלוקית של בורא עולם ולדעת ולהכיר שהכל מכוון אלוקי ואין חלילה טעות או התעלמות.
הרמח"ל [דעת תבונות עמ' קלו] מתמודד עם שאלה אמונית זו וכותב: 'ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב'.
חלילה וחס לחשוב שהקב"ה עזב את הארץ, לא ולא! הקב"ה דווקא כעת נמצא בהופעה מלאה, כי כעת הוא מגביר חסדו ומקדם את העולם ואותנו וכותב הרמח"ל כלל: 'וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב – אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער'.
קשה עלינו ההבנה מה קורה לנו כעת, גדול משכלנו המצומצם, הכל ממש נראה אלוקי ולא שייך להגיון ושכל, ולכן גם כל הקדושים, הנופלים הם כעת מעל כל הבנה ושכל. וכך צריך להתייחס למציאותנו.
הרב קוק בהספד שהספיד קדושים שנהרגו בפרעות שהיו בישוב היהודי בארץ, בדיוק לפני 103 שנים, בראש חודש חשוון תרפ"ב, אמר: 'חז"ל אמרו: 'כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו'. אם יש בעולם אדם כשר, הרי אלה הקרבנות הקדושים המוטלים לעינינו, הם בודאי בכלל 'אדם כשר'. אבל שתי סבות הן שלא נותנות לבכות על מתינו אלה. ראשית, הצרה היא כ"כ גדולה, האסון הוא כ"כ נורא עד שהלב מתאבן וא"א להוריד דמע. ושניה, אין בוכים על מיתת גבורים, הם מקדשים את האומה ומחזקים את רוחה'. [אגרות ה']
צו השעה כעת, להגביר את כוחם של חיילנו, ממשלתנו וכל אזרחי המדינה, זה הזמן להיות חסונים ולהתנחם שכל הקדושים 'מקדשים את האומה ומחזקים את רוחה', חזק ונתחזק, 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב' ■