סבתא היתה פעילה עד יומה האחרון. היא כאבה על דברים שקורים במציאות, התקשרה לפעילי ציבור, כתבה מכתבים לחברי כנסת ואף על פי שהיא הצליחה לראות את האתגרים שצריך לשפר ולקדם, עדיין שמחה והתרגשה מהקיים, מהמציאות המיוחדת שאנחנו חיים בה
“אל תירא שיראל אל תירא כי גור אריה הלוא אתה” במבט היסטורי המשפט נכון לכל עם ישראל. אך מפעם לפעם במבט ממוקד ניתן לגלות אישיים מיוחדים, שמקדמים את עם ישראל, שמחזיקים בראייה רחבה של דורות ותחושת שליחות ונותנים לכולנו כוח במפעלם. אישה מיוחדת כזו הייתה הרבנית מרים לוינגר זצ”ל. יכולת ההסתכלות שלה על החיים הייתה עמוד תווך להתיישבות בחברון ואף להתיישבות בכל אזור יו”ש ובכלל למקיימי תנועת גוש אמונים.
תחושת השליחות ליוותה אותה בחייה, אך מתגלה לרבים לאחר פטירתה בי”א תשרי התשפ”א. בחרנו לראיין את ביתה רחל, ונכדותיה חירות ואלומה שמספרות איך למדו להתבונן בראיה רחבה ואיך להסתכל על האופקים הרחוקים לעם ישראל מתוך עיניה.
איך הכול התחיל, ספרו קצת על הילדות שלה, איך צומחת כזו גדולה?
“אמא מרים נולדה בארה”ב למשפחה דתית, לאבא שלה שהיה יהודי שומר מצוות היה חשוב לשמור על אורח חיים יהודי, את הסיפור שלו היא סיפרה שוב ושוב, הוא זה שהיה נר לרגליה. סבא שלי (אביה של מרים) היה מלחין חזנות, אך באותה תקופה בארה”ב מי שלא עבד ביום שבת לא יכול היה למצוא עבודה. הוא ויתר על מקצועו והיה מנגן בתחנת הרכבת ומשתכר מהמטבעות שהיו שמים לו בכובע. המחיר של העוני יכול היה להיות מחיר כבד אם המשפחה של סבא שלי לא היו שלמים בבחירה להיות יהודים ולשמור את השבת. וכך היתה גם סבתא שלי. בגיל 15, סבא שלי נחשף לראשונה לתנועת בני עקיבא ושלח את אמא מרים להיות בת התנועה”. מספרת ביתה רחל בהתרגשות. “שם החל הכול, אמא למדה בתנועה על משמעות השיבה לציון, על ייחודיות מדינת ישראל ובאומץ אמיתי בגיל 18, עזבה הכול עברה לארץ ישראל והחלה לימודי אחיות. היו לה פה דודים רחוקים. אבל היא פשוט היתה שלמה בזה, ככה היא התחילה את החיים”.
לימים הכירה אמא את אבא שהיה תלמיד בישיבת מרכז, תלמיד של הרב צבי יהודה וכך שניהם התחברו עוד ועוד בחיבור הלאומי, לחשיבות ירושת הארץ כחלק מתהליך הגאולה. בתחילה הם גרו בירושלים, לאחר מכן בקיבוץ לביא שם אמא שמשה אחות, ואבא היה רב היישוב ובנוסף עבר בדיר של הקיבוץ. אחר כך גרו בנחלים, ואז בכפר עציון ובהתיישבות חזרת היהודים בחברון.
נקודה ייחודית בתחילת ההתיישבות?
“כשאמא ואבא עברו להתגורר במלון פארק בחברון, רוב האנשים הגיעו עם מעט חפצים, כי לכתחילה ירדו לחגוג שם את פסח על מנת לעורר תקווה לחידוש ההתיישבות. אך אמא הייתה אומרת “כאן לא יהיה גיא אוני” היא הגיעה עם משאית ובה מכונת כביסה, מקרר ועוד הרבה מטלטלים. כשראו את זה מבחוץ זה נתן תחושה של בטחון בהתיישבות, מעשה זה אמר אנחנו באנו כדי להישאר! זה נתן כוח ותקווה לכל הסובבים”.
הרבנית מרים היתה ידועה כאשת חסד, ספרי על מעשיה בתקופת ההתיישבות בחברון?
“אמא לכל אורך התקופה תפקדה כאחות. בזמן המגורים בממשל הצבאי בחברון לא היה רופא קבוע, הרופא היה מגיעה פעם-פעמיים בשבוע, נתן לאמא הדרכה והיא היתה מטפלת בתושבים וגם בחיילים שבאזור”.
את ההתיישבות בחברון תיארה התורה כבר בספר שמות בשיח על מרים הנביאה “ותצאן כל הנשים אחריה” נכתב שם, וגם פה, מרים לוינגר כמרים הנביאה, פונה לבעלה בזמן שהם מתגוררים בקריית ארבע, ואומרת לו “הגיע הזמן להתיישב בחברון”. בעיניה היה נכון שהנשים ילכו והתיישבו קודם, כי חיילים לא יפנו אותן בכוח. “באמון החזק ובשיח האמיתי שנהגו בו אבא ואמא, אבא באמת סמך עליה ועל דעתה. וכך היה”.
באישון לילה בסוף חודש ניסן, עלו על משאית קבוצת נשים וילדים מקרית ארבע וירדו במבנה בית הדסה בחברון. המבנה של בית הדסה היה מבנה הרוס מפרעות תרפ”ט, מלא 10 סנטימטר אבק, זה היה בית חולים יהודי שטיפל ביהודי וערבים לפני פרעות תרפ”ט, כשגרשו את היהודים מחברון הערבים הרסו לגמרי את כל המבנה ותכולתו כדי למנוע מיהודים לחזור. “הייתי אז בת 11 חודשים, אמא מספרת שהיא לא הצליחה לעלות על הסולם כשאני בידיה והיא אמרה למי שנמצא בראש הסולם “תפוס”, וזרקה אותי לידיו”. רחל מספרת את זה בצחוק ומספרת שאמהּ הייתה מתגלגלת מצחוק בשעה שהייתה מספרת את הסיפור הזה. המצור הנשי בבית הדסה נמשך חצי שנה שלמה, הנשים המיוחדות הללו יחד עם מרים חיו בתנאים לא תנאים, ללא בעליהן עד לאחר רצח השישה שבעקבותיו אישרה הממשלה את השיבה ליישוב היהודי בחברון.
איך זה לגדול ולהתחנך אצל אמא וסבתא כזו גדולה?
“כל החיים חיינו לצידה והערכנו אותה מאוד, לאורך השבעה נחשפנו לעוד ועוד סיפורים, עוד אנשים שקיבלו מהאישיות שלה וזה גורם לנו להעריך עוד ולהבין איזה אישיות מיוחדת ועצומה היא הייתה. הנקודה הכי חשובה בעיני המגדלור שלאורו היא הלכה, היה “מה נדרש ממני, מה אני צריכה לעשות כדי לקדם את המציאות”. בתור הבת שלה, תמיד היא חברה אותנו לעשייה שלה, היא השתדלה תמיד לקחת אתנו ולשתף אותנו בדברים שהיא האמינה בהם. היינו הולכים איתה להפגנה וישנים יומיים בגן הוורדים, היא תמיד דאגה שנהיה איתה, ולא הרגשנו שנפגענו מזה, להפך, תמיד ידענו שאנחנו שותפים למשהו גדול” מספרת רחל.
“אני אשמח להוסיף” אומרת חירות הנכדה של הרבנית מרים, בת 23, “אני התגוררתי אצל סבתא בשלוש השנים האחרונות. היה כיף ומיוחד לראות את השילובים שהיא חייה בהם. סבתא היא קודם כל סבתא, בפשטות: התעניינה בשלומי, מה קשה לי ומה היה לי טוב, ומה אני אוהבת לאכול כדי שהיא תדאג לי. מעבר לזה, היתה לי את הזכות ללמוד ממנה מה זה לחיות כשמול פניך גאולה, כשמול פניך התמונה רחבה. היינו בחתונה בגוש עציון והיה לי ברור שנדבר על החוויות שלה שם מפעם, ואיך הקימו את ההתיישבות, איך היא מחתנת את הנכד שלה במקום בו נאבקו במסירות נפש כל גיבורי כפר עציון בזמן מלחמת השחרור איזה זכות זו, ואיזה דור של גאולה. היתה לה היכולת להתבונן דרך משקפיים של גאולה, להתבונן בגדול, זה היה היומיום שלה, אלה היו חייה.
בנוסף, סבתא היתה פעילה עד יומה האחרון. היא כאבה על דברים שקורים במציאות, התקשרה לפעילי ציבור, כתבה מכתבים לחברי כנסת ואף על פי שהיא הצליחה לראות את האתגרים שצריך לשפר ולקדם, עדיין שמחה והתרגשה מהקיים, מהמציאות המיוחדת שאנחנו חיים בה.
החכמה של סבתא היה בולטת בהכול. היא למדה וקראה ספרים בכל התחומים, ספרי קודש וספרי חול. התעניינה בספרי מדע, השתוקקה להבין תהליכים במציאות, במזג אוויר, בבעלי חיים. תמיד יכולנו לבוא ולשאול על מגוון נושאים והיינו זוכים לתשובה מובנית וחכמה על כל התהליך בכללותו. ויחד עם רחבות האופקים המיוחדת שהיתה לה, העמקה והלימוד בספרי הרב קוק המהר”ל ועוד עדיין היתה בה את האמונה הפשוטה, פעלה מתוך “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” אם ככה כתוב בתורה אז זה מה שעושים.
אלומה בת 20, אחות של חירות מוסיפה, “חשוב לי להגיד שהיא קודם כל היתה סבתא, היא היתה דואגת לכל הנכדים, היתה לה יכולת מיוחדת לגשת לכל אחד לפי הגיל שלו בשפה הנכונה לו: פינקה את הקטנים במתוקים, בשלוקים ובקורנפלקס שהם אוהבים, ואת הגדולים שאלה על הלימודים, על המבחנים על החברים, תמיד היה אפשר להתייעץ איתה כי היא נתנה הרגשה טובה. השיחות איתה התחילו בחוויה הפרטית הקטנה ותמיד התחברו לעולם הכללי הגדול. היא נתנה נקודת מבט כללית, וזה תמיד החזיר את ההתמודדות הקטנה ואת השליחות אל הפרופורציות הנכונות ולבחירות נכונות. היא פשוט הייתה מדויקת לאמת, לתחושה הפנימית” דוגמה להתמודדות קטנה מול האמת הגדולה היא סיפור שספרה אשה בשבעה “בחברון הייתה תקופה קשה שערבים היו יורים משכונת אבו סנינה הצופה על שכונת אברהם אבינו בחברון באופן קבוע. האשה ספרה שיהודים ממש חששו לעבור ופחדו להפגע, זו היתה נקודה מפחידה. היא החליטה שלא ייתכן יהודים יחיו בפחד בארץ ישראל וצעדה לכיוון אבו סנינה למרות הירי, פעולה שאכן גרמה לבסוף להפסקת הירי. כששאלו אותה: מה לא פחדת? וסבתא אמרה “אני רוצה לנצח את הפחד יהודים לא יפחדו ללכת פה”, הפחד לא הניע אותה היא הלכה עם האמת שלה. בימים אלו, הסטיגמה והקטלוגים בין חברות ובין אנשים שונים מפלגים ומשסעים בחברה הישראלית ובעם ישראל. למרים לוינגר זצ”ל היה חשוב לומר את האמת שלה גם אם לא כולם הסכימו איתה. חירות מספרת “סבתא אמרה פעם: ‘ביום שהגעתי לחברון זרקתי את התדמית שלי לפח’. האמירה הזו כל-כך יצגה אותה, היא הייתה הולכת עם האמת עד הסוף, בלי לחשבן מה יתקבל יפה בצד השני או מה יחשבו עליה. היא דבקה באמת שלה ולא פחדה להגיד את דעתה בקול רם גם כשהיו, לא פעם, התנגדויות”. “אבא ואמא היו ככה לאורך כל השנים”.
מוסיפה רחל ביתה של מרים, “לקראת מלחמת ששת הימים המורל בעם ישראל היה נמוך, ההרגשה הייתה כאילו חיכו שהאחרון שנשאר יצא ויכבה את האור במדינת ישראל. אבא שלי היה אז רב קהילה, הוא עלה לבמה ודרש ‘ימים טובים וגדולים עומדים להגיע לישראל, שאנחנו צריכים לשמוח ולהאמין’. אמא מספרת שבסוף השיחה שלו, עברו לידה אנשים וליטפו אותה בגב, בניחום על הבעל ההזוי שלה, שעומד ואומר אמירות כל כך לא מחוברות למציאות. כמה ימים אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים שבסיומם הגיעו אותם אנשים ושאלו איך הוא ידע?! הם תמיד היו ביחד בראיה רחבה לאורך כל שנות ההיסטוריה”.
בימים אלו, שהעולם עומד מלכת יש הרבה מה ללמוד ולהודות על הקיים: על האנשים הגדולים שסביבנו שהקימו ובנו את הארץ, שתרמו לכל מטר רבוע במדינת ישראל ופניהם לא נפלו מאתגרי ההווה כי פניהם וליבם חוו חיבור עמוק לעבר להווה ולעתיד. בראייה קדימה צפונה באמונה שעולמו כולו טוב.■
