סיפר מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל ששמע פעם מהרב דב הכהן קוק, אחי מרן הראי"ה קוק, שהיה מתפלל במניינו של הגרי"ז סולובייצ'יק, והגרי"ז, שהיה לוי, היה נוטל ידיו של הרב דב לפני עלייתו לדוכן לברכת כוהנים. פעם אחת שאל הרב דב את הגרי"ז: איך הרב יוצק מים על ידיי (כוונתו הייתה: האם אין זו פחיתות כבוד לתורה)?
הגרי"ז, שהיה חד וחריף, השיב בחיוך ובבדיחותא: תנוח דעתך, אני מקיים את דין השולחן ערוך, ואתה רק ה"היכי תמצי", האפשרות שלי לקיים את המצווה (ספר 'ראש דברך', עמ' שפא).
בפרשתנו מופיעים חלק מדיני תרומות ומעשרות, ונעסוק הפעם במעשר ראשון, הניתן ללוי, כנאמר בפרשה: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (במדבר יח, כא).
ראשית נזכיר שהתרומות והמעשרות כוללים את אלו:
– 'תרומה גדולה' לכוהן (מהתורה כלשהו, ומדרבנן בשיעור של 1/40 'עין יפה', 1/50 'עין בינונית' ו-1/60 'עין רעה').
– 'מעשר ראשון' ללוי – ועל אודותיו נרחיב הפעם.
-תרומת מעשר לכוהן (הלוי נותן לכוהן עשירית ממה שקיבל במעשר הראשון).
-מעשר שני או מעשר עני (בשיעור עשירית. מעשר שני בשנים א, ב, ד, ה לשמיטה ונאכל בטהרה בירושלים, ומעשר עני בשנים ג, ו).
אם כן, לאחר שהופרשה מהתבואה תרומה גדולה לכוהן מצווה לתת ללוי מעשר ראשון, דהיינו עשירית ממה שנשאר בתבואה ובפירות לאחר הפרשת התרומה הגדולה.
לאחר שהלוי הפריש מהמעשר שקיבל תרומת מעשר לכוהן, פירות המעשר הראשון מותרים באכילה לכל אדם. לכן רשאי הלוי לתת במתנה לחברו את הפירות שקיבל במעשר ראשון. פירות אלו מותרים אף באכילה שלא בטהרה, כשאר פירות חולין.
מה עושים כיום למעשה? האם אכן נותנים את המעשר הראשון ללוי? האם ברור לנו שהלוויים בדורנו אכן לוויים ודאיים?
ראשית יש לדעת שיש כוהנים ולוויים שיש על אודותם מסורת ברורה דור אחר דור שהם אכן משבט לוי, אך לגבי רוב הכוהנים והלוויים אין מסורת כזו אלא הם 'מוחזקים' כוהנים או לוויים. הפוסקים דנים באריכות בהשלכות של מעמד הכוהנים והלוויים לעניין מתנות כהונה ולווייה, ולמעשה מקובל לומר הוא שחזקתם נחשבת כדבר ברור, ועקרונית אפשר לתת להם את התרומות והמעשרות, כל אחד כדינו.
אומנם למעשה, בדרך כלל תרומה גדולה אינה ניתנת לכוהן, כיוון שאינו יכול לאוכלה עקב היותו טמא, ולכן אנו מפרישים את התרומה ולאחר מכן עוטפים אותה בשתי עטיפות ושמים באשפה. יוצא מן הכלל הזה שמן, שניתן לתת לכוהן שישתמש בו להדלקת נרות שבת וכדומה על אף היותו טמא.
אך לגבי מעשר ראשון, הניתן ללוי, מכיוון שכאמור אין בו קדושה, אין סיבה שלא לתת אותו בפועל ללוי על אף היותנו טמאים. אומנם הדברים אמורים במי שמפריש מעשרות מטבל ודאי (כגון מהגדל בחצרו וכדומה), אך מי שמפריש מעשרות מספק, מפירות שייתכן שכבר הופרשו מהם תרומות ומעשרות, אינו חייב לתת את המעשר הראשון ללוי, מכיוון שכידוע בדיני ממונות הכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" , ואי אפשר לחייב אדם לתת ממון לחברו כל עוד לא ברור שחייב לו.
אומנם צריך לדעת שגם בטבל ודאי יש מהפוסקים שהורו שאין צריך נתינה בפועל ללוי, כי צריך רמה גבוהה יותר של ודאות לגבי מעמד הלוי בימינו.
מכל מקום, עד כאן עסקנו באדם יחיד, שלוו פשוט יותר לתת בפועל את המעשר הראשון ללוי.
אך בנוגע לחקלאים, שיש להם יבול עצום, מורכב מאוד לתת עשירית מכל היבול ללוויים. עקב כך קמו כל מיני יוזמות להסדרת הפרשת המעשרות של שלושת המכונים העוסקים במצוות התלויות בארץ: בית המדרש להלכה בהתיישבות, מכון התורה והארץ והמכון למצוות התלויות בארץ, והם מסייעים לקיים את מצוות תרומות ומעשרות בכלל ומעשר ראשון בפרט בהידור על ידי מנגנון הלכתי מיוחד של הסכמים והלוואות שנעשים עם לוויים כך שיתאפשר לתת את המעשר כראוי, ובהזדמנות נפרט יותר את הדברים.
