ביטחון. סוף

01
חווארה. "המשימה המרכזית שלי היא שתושב שבאחריותי לא יפחד. לא יפחד לנסוע, לא יפחד לצאת עם ילדיו לטייל, לא יפחד ללכת לחוגים, לא יפחד לנהל שגרת חיים. אם זה לא קיים – נכשלתי". כך הסביר לי גורם ביטחוני בכיר לפני כמה שבועות בשיחת עומק. דבריו נכונים בימים אלה שבעתיים.
אם לשפוט לפי המצב בשטח, תחושת הביטחון של תושבי השומרון לא נפגעה אלא התנפצה לרסיסים. היא מנקרת בכל אחד מהם – גברים נשים וילדים. התפיסה של אבטחת מסדרון חווארה קרסה כמעט לגמרי בשבועיים האחרונים. נכון, באוגדת איו"ש מפיקים לקחים תוך כדי תנועה, עובדה שהמחבל שירה בגיבור דייב שטרן ורעייתו רייצ'ל נורה עוד בזמן הפיגוע בין היתר ע"י חיילים. דבר שלא קרה בפיגוע הקודם בחווארה. בנוסף המחבל נתפס סמוך לזירת הפיגוע. דבר שגם לא קרה בפיגוע הקודם. אבל בסוף צריך להבין שמסדרון חווארה לא מאובטח, ואולי הצרה היא שאי אפשר לאבטח אותו הרמטית.
צריך לשים לב לתחושות התושבים. אסור להתעלם מכך. הם חיים בתחושה שאינם מקבלים את הביטחון הראוי להם. המחאות כבר החלו להזכיר את ימי גוב האריות, שבהם בוצעו פיגועי ירי על בסיס יומי. צריך להבין שציר חווארה הוא עורק מרכזי בלעדי לתושבי גב ההר, לפחות עד שיושלם עוקף חווארה בתחילת 2024.
חלק מהתושבים דורשים לסגור את החנויות בחווארה. "אם אין חנויות, אין אנשים. אם אין אנשים – אין פוטנציאל לפגע" מסביר גורם בהתיישבות, ומוסיף כי "אין כאן ענישה קולקטיבית זו פשוט תפיסה מבצעית נטו. אפשר להחליט שפותחים את החנויות בשעות מסוימות ביום, באזורים מסוימים. אולי רק בחלק האחורי שלהן שלא פונה לציר. צריך לחשוב קודם כול על ביטחון התושבים".
איבוד תחושת הביטחון של התושבים בגב ההר לא מקבל מספיק תשומת לב, וזה לטעמי לב העניין, משום שחוסר ביטחון גורם לאנשים לעשות דברים דרסטיים. על אוגדת איו"ש ופיקוד המרכז בכלל להקשיב לתחושות התושבים ולא לדחוק אותן. הטיפול באירועי תג מחיר הוא חשוב אבל לא המרכז. בל נשכח שיש פה ציבור שחוטף ושקולו חייב להישמע.
נאחל רפואה שלמה ומלאה לדייב ולרעייתו.
02
חומש. בטורי בשבוע שעבר ציינתי את המשמעותיות של ביטול חוק ההתנתקות ואת העניין ההיסטורי שביטול החוק מייצר. לא נחזור על הדברים אבל ננסה להתמקד דווקא בפרויקט הזה שנקרא 'החזרה לחומש'. המתנחלים מבחינתם יכולים לסמן ניצחון ענק. אנשי הישיבה בחומש הגיעו לשם בעקשנות יתרה בחורף ובקיץ, בימים קשים ובתנאים לא פשוטים. זאת לצד התעקשות בכל שנה מחדש של ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, על הבאת חברי כנסת ושרים לחומש. שיראו בעיניים.
השיא היה כמובן ההירתמות של אתיה דימנטמן, אלמנת תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי בחומש לפני קצת יותר משנה. המשפחה יחד עם אנשי חומש העירו את הציבור במאבק על חומש. בשיא הגיעו 15 אלף איש לחומש בצעדה שקשה יהיה לשכוח. מאז מגיעים לחומש מאות תלמידים, רבנים ואישי ציבור. אנשי חומש ובהם בני גל, לימור סון-הר מלך, צבי סוכות, שמואל וונדי והרב אלישמע הכהן, ועוד אחרים, ניהלו את השיבה לחומש בצורה ממוקדת ותכליתית, זאת למרות ריבוי האתגרים במהלך הדרך.
למרות זאת הצבא ייכנס פה לאתגר משמעותי. החל מסידורי האבטחה למבקרים בחומש, דרך בירור מעמד הקרקעות, ועד למציאות בשטח שהולכת להשתנות.
יש עוד נקודה משמעותית בנוגע לחוק שאולי מעט נזנחת הצידה: לפני כמה שנים ישבתי עם בני גל על טמבון רכב סמוך לעמדה צבאית בכפר יעבד, רגע לפני שנכנסו לשא-נור. הוא פתח בפניי מפה של צפון השומרון ואמר "תראה, כאן הגרעין הולך להתיישב, נקים פה את שער הכניסה. יש מאבטחים והכול". התבוננתי עליו ואמרתי לעצמי בראש "על מה האיש הזה מדבר? הוא לא מחובר למציאות? איך ייכנסו לפה?". השנים חלפו והיום אני מבין מי מחובר למציאות ומי פועל ליצירת מציאות.
טור זה לזכרו של יהודה דימנטמן ז"ל. ■