בין אדם לענווה

01
אומר האר"י הקדוש מה שקשה לך בחיים זה התיקון שלך. אני מתוודה בפניכם שאחד מהדברים שקשים לי להתמודדות בעולמנו זה נושא הגאווה והכבוד.
בגלל זה קשה לי גם מאוד עם גאוותנים או עם אנשים שרוצים כל הזמן כבוד. הקושי נובע כנראה מזה שאני רואה בהם קצת את עצמי, וזה קשה.
מה שמצחיק בעולם הוא התיקון שלנו. כשאתה עובד על תכונה שקשה לך ומנסה לתקנה, בורא עולם מכניס אותך לסיטואציות מסוימות (סוג של בחינות), ואם אתה מצליח לעמוד במבחן אתה לא תפגוש יותר את הסיטואציה הזאת ואתה תעלה לשלב הבא של התיקון.
לדוגמא, הרצתי פעם באוניברסיטת בר אילן לכ-500 סטודנטים, 498 הסתכלו על ההרצאה בהתרגשות ואף הזילו דמעה. שניים בסוף האודטוריום התעסקו בפלאפונים שלהם וצחקו בינם לבין עצמם, כמו שכתוב להבדיל על המן הרשע במגילה שכולם כורעים בפניו ומשתחווים ורק מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה, כתוב "כל זה אינו שווה לו".
498 מקשיבים זה לא מספיק, יש 2 שלא מקשיבים, זה מוציא אותי מדעתי. ואז תוך כדי ההרצאה אני מתחיל לתקן ולשחרר מעצמי את הכבוד. וראו זה ממש פלא וקוסמות – שני החבר׳ה מקצה האולם מניחים את הטלפונים ומתחילים להקשיב.
אבל בהרצאה הבאה מכיוון שזה כבר לא מאתגר אותי, אותם שניים שבקצה האולם, כי כבר תיקנתי את זה, מופיעים שניים חדשים בקידמת האולם ממש מתחת לבמה וחוזר חלילה.
02
משתף אתכם בשתי סיטואציות כאלו שבורא עולם נתן לי בהם חיבוק של אהבה ותיקון.
בשנים 2005 עד 2010 ניהלתי את קניון התחנה המרכזית בירושלים. באחד הימים קבעתי פגישה באזור התעשייה של העיר לוד. הפגישה התקיימה עם שישה מנכ"לים של רשתות ביגוד גדולות ומוכרות. מטרת הפגישה הייתה רצונם להכניס חנויות של הרשתות שלהם לקניון התחנה המרכזית.
לא ברור לי מדוע, אך כבר לפני הפגישה התמלאתי בתחושת גאווה על עצם הפגישה. הפגישה התקיימה באווירה טובה. תוך כדי הפגישה מנהלי הרשתות שיבחו את עבודתי בתחנה ואמרו לי כמה קניון התחנה המרכזית בירושלים הפך להיות קניון מצליח, בזכותי.
מרגע לרגע הרגשתי יותר ויותר חשוב ומשמעותי, ומרגע לרגע חשתי איך הגאווה גואה בי. הפגישה התארכה מעבר למתוכנן ולקראת סופה לא יכולתי להימנע מתחושת החשיבות הגדולה, חשתי "נפוח" מגאווה.
לאחר שהפגישה הסתיימה ירדתי, בלב שמח, לחניה ונכנסתי לרכבי. הנעתי את הרכב ועשיתי רברס, ופתאום שמעתי כמה פיצוצים חזקים וקרובים מאוד. בהתחלה לא הבנתי מהיכן מגיעים הפיצוצים. עצרתי את הרכב ויצאתי ממנו ועיניי חשכו. ראיתי שעליתי עם הרכב על הדוקרנים. עמדתי חסר אונים ולא הבנתי איך זה קרה לי.
עמדתי מספר דקות מתבונן בגלגלים חסרי האוויר ומיד הבנתי. לפתע, פרצתי בצחוק משחרר. הבנתי די מהר שכנראה הקב"ה בשמיים החליט ל"הוציא לי את האוויר", תרתי משמע. הוא הוציא לי את האוויר לא מגלגל אחד, ולא משניים, אלא מארבעה גלגלים, סימן ואות לעד כמה הייתי "נפוח" מגאווה.
הבנתי מיד את המסר הגדול והברור שנשלח אלי מבורא עולם. זו הייתה דרכו להחזירני למימדים הטבעיים של המציאות ולהזכיר לי שאין מקום לגאווה שחשתי.
התיישבתי על המדרכה, מהרהר לסירוגין בין המסר שקיבלתי לבין המחשבה כיצד אפתור את הבעיה. לאחר מספר דקות של ישיבה על המדרכה, כשאני אוחז את ראשי בין כפות ידי, הרמתי את עיניי ומולי, לא רחוק מהמקום שבו ישבתי, ראיתי שלט גדול "פנצ׳ריית השפלה"…
03
בשנת 1990 הייתי קצין צעיר, מפקד מחלקת טירונים בחטיבת הנח"ל. באותה שנה בחגיגות ל"ג בעומר הוטלה עלי ועל חיילי המשימה לאבטח את המתפללים והחוגגים הרבים שבאו לפקוד את קברו של רבי שמעון בר יוחאי. תפקידי הוגדר כ "מפקד הקבר" .
פיזרתי את 29 חיילי מחלקתי בעמדות שונות על מנת שנעמוד בצורה טובה במשימתנו.אני לקחתי איתי ארבעה חיילים שאחד מהם היה הקשר שלי, ועשינו סיור בין העמדות השונות ובין החוגגים הרבים.
הייתי אז מפקד מחלקה צעיר שקיבל אחריות כל כך גדולה, חשתי גאווה גדולה. הסתובבתי כמו טווס, "נפוח" מחשיבות, כשמאחורי צועדים ארבעה חיילים, הרואים בי מפקד נערץ ומחכים למלא כל הוראה שאתן להם.
בשעות הצהרים תוך כדי הליכה, זיהיתי את שכנתי שהגיעה למקום. גם היא זיהתה אותי ובקריאות של שמחה אמרה: "שכטר קטן, מה אתה עושה פה?" (אני הייתי הילד הקטן ביותר מתוך משפחה של עשרה אחים ואחיות). באחת עצרתי. חשתי במבוכה ובסומק העז שעלה על לחיי. החיילים שלי שלפני רגע הלכו מאחורי בסדר מופתי, התפזרו לכל עבר במבוכה. לקח לי לא מעט זמן להירגע מן המבוכה ולהבין שהיא הייתה שליחה מלמעלה, והתפקיד שלה היה להזכיר לי ה"טווס", "מפקד הקבר", שאני בסך הכל שכטר הקטן.
04
ראיתי לא ממזמן משהו מקסים שקשור לגאווה: כששואלים על מישהו אם הוא בן אדם למה הכוונה?
אדם = אברהם, דוד, משה
אברהם שאמר – ׳ואנכי עפר ואפר׳, דוד שאמר – ׳ואנוכי תולעת ולא איש׳, משה שאמר – ׳ונחנו מה׳.
אז שנזכה כולנו להיות בענווה אמיתית ולהיות בני אדם.

אומר האר"י הקדוש מה שקשה לך בחיים זה התיקון שלך. אני מתוודה בפניכם שאחד מהדברים שקשים לי להתמודדות בעולמנו זה נושא הגאווה והכבוד.
בגלל זה קשה לי גם מאוד עם גאוותנים או עם אנשים שרוצים כל הזמן כבוד. הקושי נובע כנראה מזה שאני רואה בהם קצת את עצמי, וזה קשה.
מה שמצחיק בעולם הוא התיקון שלנו. כשאתה עובד על תכונה שקשה לך ומנסה לתקנה, בורא עולם מכניס אותך לסיטואציות מסוימות (סוג של בחינות), ואם אתה מצליח לעמוד במבחן אתה לא תפגוש יותר את הסיטואציה הזאת ואתה תעלה לשלב הבא של התיקון.
לדוגמא, הרצתי פעם באוניברסיטת בר אילן לכ-500 סטודנטים, 498 הסתכלו על ההרצאה בהתרגשות ואף הזילו דמעה. שניים בסוף האודטוריום התעסקו בפלאפונים שלהם וצחקו בינם לבין עצמם, כמו שכתוב להבדיל על המן הרשע במגילה שכולם כורעים בפניו ומשתחווים ורק מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה, כתוב "כל זה אינו שווה לו".
498 מקשיבים זה לא מספיק, יש 2 שלא מקשיבים, זה מוציא אותי מדעתי. ואז תוך כדי ההרצאה אני מתחיל לתקן ולשחרר מעצמי את הכבוד. וראו זה ממש פלא וקוסמות – שני החבר׳ה מקצה האולם מניחים את הטלפונים ומתחילים להקשיב.
אבל בהרצאה הבאה מכיוון שזה כבר לא מאתגר אותי, אותם שניים שבקצה האולם, כי כבר תיקנתי את זה, מופיעים שניים חדשים בקידמת האולם ממש מתחת לבמה וחוזר חלילה.
02
משתף אתכם בשתי סיטואציות כאלו שבורא עולם נתן לי בהם חיבוק של אהבה ותיקון.
בשנים 2005 עד 2010 ניהלתי את קניון התחנה המרכזית בירושלים. באחד הימים קבעתי פגישה באזור התעשייה של העיר לוד. הפגישה התקיימה עם שישה מנכ"לים של רשתות ביגוד גדולות ומוכרות. מטרת הפגישה הייתה רצונם להכניס חנויות של הרשתות שלהם לקניון התחנה המרכזית.
לא ברור לי מדוע, אך כבר לפני הפגישה התמלאתי בתחושת גאווה על עצם הפגישה. הפגישה התקיימה באווירה טובה. תוך כדי הפגישה מנהלי הרשתות שיבחו את עבודתי בתחנה ואמרו לי כמה קניון התחנה המרכזית בירושלים הפך להיות קניון מצליח, בזכותי.
מרגע לרגע הרגשתי יותר ויותר חשוב ומשמעותי, ומרגע לרגע חשתי איך הגאווה גואה בי. הפגישה התארכה מעבר למתוכנן ולקראת סופה לא יכולתי להימנע מתחושת החשיבות הגדולה, חשתי "נפוח" מגאווה.
לאחר שהפגישה הסתיימה ירדתי, בלב שמח, לחניה ונכנסתי לרכבי. הנעתי את הרכב ועשיתי רברס, ופתאום שמעתי כמה פיצוצים חזקים וקרובים מאוד. בהתחלה לא הבנתי מהיכן מגיעים הפיצוצים. עצרתי את הרכב ויצאתי ממנו ועיניי חשכו. ראיתי שעליתי עם הרכב על הדוקרנים. עמדתי חסר אונים ולא הבנתי איך זה קרה לי.
עמדתי מספר דקות מתבונן בגלגלים חסרי האוויר ומיד הבנתי. לפתע, פרצתי בצחוק משחרר. הבנתי די מהר שכנראה הקב"ה בשמיים החליט ל"הוציא לי את האוויר", תרתי משמע. הוא הוציא לי את האוויר לא מגלגל אחד, ולא משניים, אלא מארבעה גלגלים, סימן ואות לעד כמה הייתי "נפוח" מגאווה.
הבנתי מיד את המסר הגדול והברור שנשלח אלי מבורא עולם. זו הייתה דרכו להחזירני למימדים הטבעיים של המציאות ולהזכיר לי שאין מקום לגאווה שחשתי.
התיישבתי על המדרכה, מהרהר לסירוגין בין המסר שקיבלתי לבין המחשבה כיצד אפתור את הבעיה. לאחר מספר דקות של ישיבה על המדרכה, כשאני אוחז את ראשי בין כפות ידי, הרמתי את עיניי ומולי, לא רחוק מהמקום שבו ישבתי, ראיתי שלט גדול "פנצ׳ריית השפלה"…
03
בשנת 1990 הייתי קצין צעיר, מפקד מחלקת טירונים בחטיבת הנח"ל. באותה שנה בחגיגות ל"ג בעומר הוטלה עלי ועל חיילי המשימה לאבטח את המתפללים והחוגגים הרבים שבאו לפקוד את קברו של רבי שמעון בר יוחאי. תפקידי הוגדר כ "מפקד הקבר" .
פיזרתי את 29 חיילי מחלקתי בעמדות שונות על מנת שנעמוד בצורה טובה במשימתנו.אני לקחתי איתי ארבעה חיילים שאחד מהם היה הקשר שלי, ועשינו סיור בין העמדות השונות ובין החוגגים הרבים.
הייתי אז מפקד מחלקה צעיר שקיבל אחריות כל כך גדולה, חשתי גאווה גדולה. הסתובבתי כמו טווס, "נפוח" מחשיבות, כשמאחורי צועדים ארבעה חיילים, הרואים בי מפקד נערץ ומחכים למלא כל הוראה שאתן להם.
בשעות הצהרים תוך כדי הליכה, זיהיתי את שכנתי שהגיעה למקום. גם היא זיהתה אותי ובקריאות של שמחה אמרה: "שכטר קטן, מה אתה עושה פה?" (אני הייתי הילד הקטן ביותר מתוך משפחה של עשרה אחים ואחיות). באחת עצרתי. חשתי במבוכה ובסומק העז שעלה על לחיי. החיילים שלי שלפני רגע הלכו מאחורי בסדר מופתי, התפזרו לכל עבר במבוכה. לקח לי לא מעט זמן להירגע מן המבוכה ולהבין שהיא הייתה שליחה מלמעלה, והתפקיד שלה היה להזכיר לי ה"טווס", "מפקד הקבר", שאני בסך הכל שכטר הקטן.
04
ראיתי לא ממזמן משהו מקסים שקשור לגאווה: כששואלים על מישהו אם הוא בן אדם למה הכוונה?
אדם = אברהם, דוד, משה
אברהם שאמר – ׳ואנכי עפר ואפר׳, דוד שאמר – ׳ואנוכי תולעת ולא איש׳, משה שאמר – ׳ונחנו מה׳.
אז שנזכה כולנו להיות בענווה אמיתית ולהיות בני אדם.