“מה יש לך?״ שאלתי את הנשמה שישבה מולי והרימה את עיניה בהפתעה. “מה יש לך?״ חזרתי שוב על השאלה, מופתעת קצת מסגנון המילים בהן אני בוחרת להתבטא. הנשמה ההיא הייתה מדוכדכת לאחרונה ואי שקט נכח בעיניה. רציתי לסייע אם אוכל, בלי להיות חטטנית מדי, ואז פשוט פרץ ממני הסלנג הזה – “מה יש לך?״, בהחלט לא מסוג המילים שמתחברות יחד ומראות אמפתיה רבה.
אז כמו שאותה נשמה הייתה מופתעת מהשאלה, כך אני הייתי מופתעת מהאופן בו שאלתי, וגם כשניסיתי לחשוב על דרך אחרת לשאול, לא צלח הדבר בידי. מוזר. לרוב אני אלופת ההתנסחויות והביטוי…
היא ישבה מולי וסיפרה את שסיפרה, ולא סיפרה את שלא סיפרה. הכל רואים בעיניים. לא התערבתי וניסיתי להבין, לשאול שאלות נכונות ולא מעמיסות מדי, לא פוגעות, לא חודרות ולא נעימות. היא דיברה אליי והרבה לעצמה, פורמת חוטים שכבר נפרמו אך לא מיששה אותם עד אותו הרגע כדי ממש להבין זאת. היא גם ניסתה לחבר את חלקם ובליבי קיוויתי שתצליח בעזרת ה’.
***
באחד הלילות חלמתי שאני נמצאת בתוך מבוך. מבוך גדול שצפיתי בו מלמעלה, מוקף בעצים ובירק ובחומות גדולות. בהמשך החלום היה אדם טוב שהנחה אותי בדרכי והסביר לי מה עליי לעשות, אני זוכרת שהוא נתן עצות טובות. כשקמתי בבוקר לא זכרתי שום עצה שאמר לי, אבל התחושה הטובה מהחלום נותרה.
אני לא פותרת חלומות והרבה פעמים גם לא בדיוק זוכרת אותם לפרטים. לרוב אני מתעוררת וזוכרת במעומעם חלקים ובעיקר את התחושה שהתלוותה אליהם. אני חושבת שהרבה פעמים החלומות משקפים לנו את אשר בתת המודע שלנו, את מה שמסתתר מתחת לפני השטח.
ואז אני קמה מהחלום הזה ומשהו בי מצטעק: אני?! במבוך?! אני לא יודעת את דרכי? אני שסוללת אותה כבר כמה שנים בעצמי, תקועה בין חומות?
אבל התחושה הנעימה שעדיין מתנגנת מתוך החלום והצבעים היפים של המבוך מבלבלים אותי. כמו בתת המודע, הדברים לא כפי שהם נראים על פני המים.
אז אולי המבוך הוא דווקא דבר טוב? מעין גבולות שהם נכונים, שגורמים לעצים לצמוח ולצבעים להתקיים? ואפילו אם אתעלה לרגע, ואצא מהנקודה שבה אני עומדת במבוך הפרטי שלי, אוכל לראות את כל הגן היפה הזה מלמעלה, ממעוף הציפור?
ואותו אדם טוב שנתן לי הנחיות שהיו בהן באמת רק טוב – הוא סימן לאנשים טובים שצועדים איתי במסלול חיי, מלווים, תומכים ודואגים לי? הקב״ה מכוון אותם לשביל שלי במבוך ודואג שאפגוש בהם כדי שעל ידי כך אדע את הכיוון שלי עצמי ואולי אפתור את החידה?
***
אני ממשיכה להקשיב לאותה נשמה ורק כמה שעות לאחר השיחה מבינה עד כמה האינטואיציה מדויקת. “מה יש לך?״, שאלתי שוב ושוב בלא הבנה מודעת. אבל זו התשובה. זו השאלה וגם התשובה.
מה יש לך? לא בקטע מתנשא או יהיר או מלקה. מה יש לך – מה את מחזיקה בידיים, אלו דברים השגת בדרכך ואלו מתנות קיבלת. עזבי רגע את החוסר, את ההיעדר, את הקושי. מה כן יש לך, ואולי דילגת עליו במחשבתך? כן, הכאב קיים, אבל יחד איתו מה עוד קיים? אלו עוגנים ישנם בחייך, תכונות ואמונה, שיסייעו לך לצלוח את המשבר הפעם?
מבוך החיים הוא גדול ומפותל, לרוב לא בהיר ועלול להיות כל כך מוזר, אבל הוא קיים כדי שנהפוך אותו ואותנו: נהפוך את דרך החשיבה הרווחת וההסתכלות הטבעית למשהו נאצל מזה. זה ממש לא קל, אבל כנראה שהסלנג הוא כל כך מדויק. פשוט: מה יש לך. ■