בפרשת 'אמור' אוסרת התורה לכהן בעל מום לעבוד בבית המקדש. בימינו, שהנגישות לבעלי צרכים מיוחדים היא אבן פינה בתרבות ובדרך הארץ המקובלת בציבור, הלכה זו נראית תמוהה. למה כל בעיה גופנית שמוגדרת הלכתית כ'מום', מפריעה לעבודת הכהן, ולמה התורה רואה לנכון לדחות אותו ולהרחיק אותו מאחיו הכוהנים ומעבודת בית המקדש בכלל?
האמת היא שהתשובה העיקרית היא שכך הוא רצון ה', כמו שהוא קבע שרק בני בניו של אהרן הכהן יעבדו בבית המקדש, או שרק בני בניו של דוד יזכו להיות מלכי ישראל המשיחים. אבל קיימת גם נקודה נוספת: התורה היא ריאלית. בוודאי שיש להשתדל לתת הזדמנות שווה בכל התחומים גם לבעלי מום מסוגים שונים אם הם מסוגלים להגיע לנורמה הנדרשת לתפקיד זה או אחר, אבל עובדה היא שכמעט שאין אנשים בעלי מום בתפקידי ניהול ושליטה למיניהם. המגבלות הקבועות או המזדמנות מקשות עליהם להיות בכושר המתאים לתפקידים בעלי דרישות גבוהות כאלו. התורה רוצה שגם הכוהנים שהם שליחי העם כולו לעבודת ה' בבית המקדש, כמו הדיינים וכמו בעלי שררה אחרים יתנו את כל מה שהם יכולים עבור הציבור, ומי שלא מתאים לכך צריך לדעת את מקומו. תמיד ישנם חריגים, הנשיא רוזוולט היה נכה ברגליו ופרופ' סטיבן הוקינג , האסטרו-פיסיקאי כמעט שלא יכול להזיז אבר בגופו, ואי אפשר שלא להזכיר את הסופרת הלן קלר שהייתה עיוורת-חרשת-אילמת ועשתה חיל בתחומה ובתחומים חברתיים אחרים. אפשר וצריך לעודד גם בעלי מוגבלויות לא להישאר בצל של העשייה המקצועית והרוחנית והציבורית אלא להוציא מעצמם את המקסימום ולתרום לעצמם ולחברה. בימינו ב"ה קיימים אמצעים טכנולוגיים שלא היו בעבר שעשויים לסייע לבעלי מוגבלויות להתגבר על המוגבלות שלהם בחיי היומיום, ואשרינו שזכינו לכך.
המודעות לעניין הנגשת מקומות ציבוריים לנכים ושמירת מקומות עבודה לבעלי מוגבלויות היא חלק מההתקדמות של העולם, כמו ביטול העבדות ושיפור מעמד הנשים ושמירת זכויות הילדים והגבלת השימוש בנשק כימי וביולוגי ועוד. העולם מתקדם, וזהו חלק מתהליך הגאולה. ההלכה לא משתנית, היא מבטאת את רצון ה' בעולם, אבל היא כוללת גם אפשרויות רבות לשינויים ושיפורים וחיזוקים בתוך גבולות ההלכה, גם בתחום רגיש זה.
עם כל מה שנאמר- מוגבלות זה דבר יחסי. גם במקרים קיצוניים. רחמים כהן מלמד היה מפקח בכיר חשוב במשרד החינוך ואיש רב פעלים. באמצע החיים נתגלתה בגופו מחלת ניוון השרירים ALS וקצבו לו עוד שלוש שנות חיים, אבל הוא החליט עם בני משפחתו לעשות כל מאמץ כדי לחיות חיים איכותיים גם כאשר הגוף שלו בוגד, אבר אחרי אבר. תוך זמן קצר הוא הפך למשותק בכל הגוף, כאשר הוא חי בזכות מכשיר הנשמה שהיה קבוע לו בגרון, ובעזרת מכשיר האכלה שהיה קבוע לו בבטן. בשנים האחרונות האבר האחרון שתיפקד אצלו היה העפעף של העין הימנית, עמו תיקשר עם הסביבה בעזרת מערכת מ חשוב מיוחדת. וכך צייר ציורים ממוחשבים וחיבר כעשרים ספרים – שירה, פרוזה, יומן חיים, חינוך, פרשת השבוע ועוד. עשו עליו כמה סרטים, והוא היה דמות פלאית שהדגישה בחייה את ערך החיים ואת החשיבות של כל שנייה. ■
