לפני שנים התקיים בוותיקן ברומא מפגש פסגה. מצד אחד של השולחן ישבו רבנים מהארץ ומהעולם, ומן העבר האחר ישבו אנשי דת נוצרים, כמרים ובישופים. המטרה הייתה דיאלוג בין-דתי. האפיפיור שנכנס לחדר חש במתח באוויר וכדי לשחרר קצת האווירה הטעונה אמר לנוכחים: ״רבותיי, תשמעו בדיחה. יהודי אחד החליט להתנצר. הוא נכנס לכנסיה והתיישב בספסל האחורי. הכומר המקומי ששנא יהודים בדיוק נשא דרשה, וכדרכו היא הייתה נוטפת ארס כלפי יהודים. אותו אדם הביט ימינה ושמאלה וראה ליד הקיר פסל גדול של ישו תלוי על צלב. העיניים שלהם התלכדו ולמרבה ההפתעה היהודי שם לב שהצלוב קורץ לו. ברגע הראשון חשב שהוא מדמיין, אבל ככל שהדרשה והנאצות כלפי היהודים נמשכו היה די ברור שהפסל רומז לו משהו בעיניים. באיזשהו שלב ישו ירד מעל הצלב, ניגש ליהודי ההמום ולחש לו באוזן: ׳תשמע, בוא נלך מפה. נראה לי שלא אוהבים אותנו כאן…׳״.
כוחה של בדיחה
הגמרא במסכת שבת מספרת על רבה ש״מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא״ (ל,ב). כלומר, לפני שרבה בר נחמני, ראש ישיבת פומבדיתא, התחיל את שיעורו, הוא שיתף את התלמידים בדבר מה מבדח ורק לאחר מכן התיישב ביראה והחל בשיעור. רש״י במקום מסביר מדוע עשה זאת: ״נפתח ליבם מחמת השמחה״. כלומר, יש כוח בצחוק ובשמחה לפתוח את הלב וכך הלימוד נכנס טוב יותר פנימה. מעניין לציין שהיו מן המפרשים שנרתעו מלהסביר באופן פשוט שרבה אכן סיפר בדיחה לתלמידים. כך למשל רבי יעקב יהושע פלק בעל ה׳פני יהושע׳ שמסביר שרבה אמר לפניהם דבר חידוש מחודד ויפה, או דברי אגדה המושכים את הלב, ומשם פנה ללימוד עצמו.
זכיתי לשמוע לא מעט דרשות ושיעורים של רבנים, ותמיד נמשכתי יותר להיכנס לאלו שניחנו בחוש הומור – לרבנים שידעו לתבל את הנושא הרציני באיזו אמירה שנונה, בדיחה קולעת או בסיפור מצחיק שיעלה חיוך על פני השומעים. להומור יש סגולות יקרות ערך לפתוח את הראש לחשוב באופן אחר על נושאים מאתגרים ולקרב בין לבבות רחוקים. כרב למדתי עם הזמן את ערכה של הבדיחה לשמור על הקהל ערני ואף להשכים נרדמים. לא פעם יושבים מולך בשיעור אנשים אחרי יום עבודה מתיש. הם עייפים ומוטרדים, הקשב שלהם הולך לאיבוד בתוך זמן קצר וקשה להאשים אותם על כך. אין כמו בדיחה טובה כדי להזרים דם חדש במערכת ולאסוף אליך חזרה את כל אלו שהתפזרו. יש גם סגולה בצחוק קולני לעורר את האנשים שממש נרדמו ופתאום קולטים שמשהו משמח קורה פה בלעדיהם. בפרט כשלרוב צחוק עובד בשלושה גלים: הראשון כאשר אתה מספר את הבדיחה ואנשים צוחקים. השני כאשר אלו שמתקשים להבין בדיחות בכל זאת מצליחים לקלוט את הפואנטה וצוחקים. השלישי מגיע כאשר אלו שלא הבינו כלל את הבדיחה, אבל אחרי שני גלים קולטים שכנראה היה פה משהו מצחיק, וכדי לא להרגיש יוצאי דופן הם מצטרפים לחגיגה וצוחקים.
לא להיות סטנדאפיסט
מצד שני, צריך להיזהר לא להגזים. גם הדברים הטובים ביותר צריכים להיות במידה הנכונה, וחוש הומור בכלל זה. נכחתי פעם בחופה שערך רב שהיה ידוע בשנינותו. הרגשתי כאילו אני במופע סטנדאפ. בכל שלב של הטקס האיש השחיל בדיחה או שתיים. הקהל אומנם זרם וצחק במקומות הנכונים, אבל בעיניי זה הוזיל את האירוע. חופה היא טקס מרומם ומרגש. מותר ואף רצוי שיעלה בו חיוך על פני הנוכחים, אבל כאשר רק מג׳נגלים מבדיחה לבדיחה, בעיניי זה לא מכבד את הרב וגם לא את הטקס.
״ומה אעשה שאין לי חוש הומור?״, שאל אותי פעם רב אחד. ״אני ממש מקנא בכל הרבנים שהתברכו ביכולת לשלוף ברגע הנכון בדיחה או סיפור מצחיק ולסחוף איתם את הקהל. אני יבש כמו קרש. אין לי כלום…״.
״תנוח דעתך״, אמרתי לו, ״כל אחד וסגולותיו. שמח בחלקך ונסה למקסם את היתרונות שאתה זכית להם. עם זאת, דע לך שהמשימה קלה משנדמה לך. אם תכין באמתחתך כמה בדיחות לעת מצוא, סיכוי טוב שתמצא את המקום לשלב אותן במהלך השיעור. הן לא חייבות להיות מעולות. לרבנים יש תדמית כל כך ׳כבדה׳ ו׳רצינית׳ בעיני רוב האנשים, כך שאפילו בדיחה בינונית תתקבל אצל השומעים בהתפעלות גדולה״.
בית קברות דיגיטאלי
ואם פתחנו את הטור בבדיחה אז גם נסיים באחת. שמעתי אותה מהרב יוסף יצחק ג׳ייקובסון, מגדולי הדרשנים בארה״ב. חסיד חב״ד ואדם שופע שמחה וחוש הומור. כך הוא סיפר:
בבית קברות אחד עמדה להתחיל הלוויה. הקהל הרב התאסף והרב נעמד ליד מיטת הנפטר והתכוון להתחיל בטקס. במרחק לא גדול ממנו עמד נער מתבגר, מחזיק סמארטפון בידו ובעוד כל הסובבים פניהם נפולות והם מוחים דמעות, הצעיר בהה במכשיר שבידו ואצבעו החליקה שוב ושוב על המסך. הרב ניגש אל המיקרופון כדי לפתוח בהספדים אבל הנער מיהר לגשת אליו ולשאול: ״מה הסיסמא של הווי-פיי בבית קברות?״. הרב התמלא בכעס. ״לא ייאמן״, חשב לעצמו, ״הנוער הרדוד והשטחי של היום. עומדים להתחיל פה בקבורה של אדם, אנשים בוכים מצער, והבחור הזה מה שמעניין אותו זה רק האינטרנט…״. ״כבוד לנפטר!״ הוא אמר בקול זועם לנער. ״תודה!״, אמר הבחור תוך כדי שהוא מקליד על המסך, ״באותיות גדולות או קטנות?״. ■
תפריט
