לפני שנים היא עזבה את הכפר עם ילדיה. היא הגיעה לדירת החירום שלנו. אני זוכרת את הילדים המתוקים שלה. הם אפילו לא דברו אז עברית. לאט לאט, הם החלו ללמוד את השפה ולהשתלב בחברה. לאט לאט, היא השתקמה, עד שיצאה לחיים עצמאיים ועברה לדירה משלה. הילדים גדלים כיהודים, הם בקושי זוכרים את מה שהיה, ואנחנו נותרנו סוג של משפחה רחוקה. משפחתה אינה בקשר איתה. הם לא סולחים לה על מה שעשתה כשהייתה נערה. גם כשיצאה מהכפר, הם לא רצו לדבר אתה. אין להם אמון בה, הם טענו. “היא בישלה את הדייסה, שתתמודד, אין סליחה ואין מחילה” – כך אמר לי קרוב משפחה.
“אני לבד בעולם, אין לי משפחה. יש לי רק אתכם”, היא אומרת. אנחנו, שהיינו שם לפני שנים ועזרנו לה, מלווים אותה גם עשר שנים אחרי. אנחנו שם בשבילה, בטוב וברע. ובאמת, היו כמה שנים, בהן הצליחה להסתדר ולבנות את חייה.
לאחרונה היא אינה מצליחה להסתדר מבחינה כלכלית, והמצוקה בבית גדולה. היא אינה מצליחה לפרנס את ילדיה והם חיים בעוני רב, והיא זועקת לעזרה.
“ענת, תעזרי לי. אין לי מה לאכול, אני לא יודעת איך להתארגן עם בית הספר לילדים. אני חסרת אונים. מה עושים?”.
כואב הלב לראות איך המצוקה עוברת מדור לדור. איך משפחות בישראל חיות בעוני מחפיר ואין להן מענה. לצערי, אנו מקבלים פניות רבות לאחרונה של משפחות שכורעות תחת הנטל ואינן מצליחות לספק לילדיהן צרכים בסיסים. בזמן שרובנו חושבים איך לבלות את החופש – יש אנשים השרויים בחרדה ליום המחר.
אין כמעט אוכל וצריך לחשב כל גרוש. הפכנו לכתובת, ואין באפשרותנו לסייע לכולם. השתדלנו לעזור במה שאפשר, ומצאתי עוד ארגון חסד באזור מגוריה שיסייע לה , כי מי יכול לישון בשקט כאשר הוא יודע שיש ילד יהודי רעב. ואני מקווה, שכשם שהיא הצליחה להתמודד עם קשיים בעבר, היא תעבור את המשבר גם הפעם בזכות האמונה, החוסן הנפשי שלה והערבות ההדדית הקיימת בעם ישראל.
היא תתחזק בזכות האמונה העוברת מדור לדור.
תפריט
