אני מאוד נעימה ונימוסית, הילד בוטה וחוצפן. אני מאוד דוסית, הילד מסתובב בלי כיפה. אני מאוד מסגרתית, הוא פורץ כל גבול ומסגרת. איך זה שהוא כזה? הרי זה לא מה שראה ושמע בבית!
תשובה
איך אפשר להסביר התנהגות כל כך לא צפויה, כל כך לא מתאימה, כל כך לא בסדר?!
נחזור על הראשונות: אדם פועל באופן מטרתי ולא סיבתי; הוא אינו פועל בגלל (שזה מה שנראה או מה שאומר), אלא לפי תכלית הפעולה. מעוניין להגשים רצון מסוים, ומקפיד להגיע אליו באופן לא מודע.
למה שהילד ירצה רצונות לא טובים כאלה?! ברצון הכי עמוק שלו והכי לא מודע הוא רוצה להשתייך להורים שלו. יש כמובן דרך של שיתוף פעולה והצטרפות אל ההורה, שהיא הדרך הראויה, ויש דרך שהילד מגלה באקראי שהוא מצליח להביא את ההורה אליו ולחוש את אותה שייכות.
במקרה שלנו בהתנהגות שלו הוא מלחיץ את ההורים. בדרכם למנוע את ההתנהגות הזאת הם נכנסים עימו למאבק אין-סופי. הוא לא נהנה מהמאבק אף שהוא גורר אותם לשם, אלא רואה בו הכרח. הוא חושב בטעות שאין לו אפשרות אחרת להשתייך. למען הטעות הזאת הוא 'מוסר את הנפש' ונדמה לשודד ים או מפלצת קטנה… אבל לא באמת! בעומק נפשו שוכנת נשמה טהורה שבסך הכול רוצה חיבור, שייכות.
אז מה לעשות? כמו בפורים. איך את מתייחסת לשודד הים? מנסה להילחם בו? אם את זוכרת שזו רק תחפושת, זה לא מבהיל כל כך ולא גורר למאבקי הישרדות נגד השודד.
אפשר להתמקד באמת הפנימית של הילד ולהמשיך לקרוא לו "בני היקר" אפילו שהוא קורא לעצמו שודד ים או סמי הכבאי. כשאנחנו זוכרים שזו מהותו הרבה מהיכולת של הילד לגרור אותנו למאבקים ולרגשות קשים כלפיו מנוטרלת מתוך ההבנה ואמון שלנו שהוא לא כזה. אם נזכור זאת, התחפושת לא תשיג את מטרתה ותיזנח לאחר זמן מה. ולהפך, ככל שניקח אותה ברצינות ונאמין לה, היא תדבק לגופו של הילד לאורך זמן.
פורים מזכיר לנו שלא תמיד מה שרואים הוא הילד באמת, אלא רק תחפושת. אפשר לחייך אליה, אפשר להחמיא עליה ואפשר להגיב עניינית לפי הצורך, בלי פחד ובלי פניקה. פשוט וענייני.
בהצלחה, אהובה
