הכתובת היתה על הקיר

"הכתובת היתה על הקיר", היא אמרה. קשה לה להתמודד. היא חסרת אונים, אבדה תקוה, אמרה שלא טוב לה ושאין לה שליטה על מעשיה. היא זעקה לעזרה, אבל לא היה מי שישמע את זעקתה. נערה פגועה עם נפש פצועה, שלא מוצאת את מקומה בעולם. היא מתחננת לעזרה, ואין מי שיקשיב לה.
מגיל 14 היא מוכרת לרשויות, כמו שאר הנערות בסיכון. הוציאו לה צו של בית משפט, והיא נכנסה למקום סגור, מקום נוקשה, סוג של כלא. מקום שאמור לשקם, אך למעשה מצבה רק התדרדר.
היא עוברת ממוסד למוסד עד גיל 18, שבו היא הופכת להיות חופשיה לעשות כרצונה. ללא כלים בסיסיים וללא ידע כיצד להתנהל בעולם. היא נזרקת לרחוב ללא הכנה, והולכת לאיבוד. היא ציינה שהיא סובלת מהפרעה נפשית, היא שרוייה במתח רב ואפילו רצתה לפגוע בעצמה, רצתה להתאבד. "תתאבדי", אמר לה השוטר. בלי טיפת רגישות ואנושיות. היא ביקשה להתאשפז, שיהיה לה מענה נפשי. היא נסתה לזעוק בתקשורת, אבל אף אחד לא היה מוכן לשמוע מה יש לנערה להגיד, פרט לשי מלול, איש צדיק ורגיש שניסה להשמיע את הזעקה שלה.
הזעקה של תקוה היא כתב אישום חמור כנגד החברה בישראל.
במשך שנים אני זועקת על העוול, על המחדל, ואני תמהה – הרי לא מעט בנות קיפחו את חייהן. מה עוד צריך לקרות, כדי שהמערכת והציבור יתעוררו ויבינו שיש כאן בעיה. התחושה שלי היא שהמערכת אטומה. יש תוכניות טובות לצעירים חסרי עורף משפחתי כמו "יתד – חסות לעצמאות", אך אין מי שינגיש אותן לצעירים שזקוקים להן, והם נותרים ללא מענה.
תקוה סבן זעקה, ניסתה, ביקשה עזרה. ‏תקוה היתה עוד אחת מאותן נערות בסיכון גבוה, שמתמודדות עם נפש פצועה. היא התחננה לעזרה, היתה לה תקוה, שמישהו ישמע את הזעקה שלה, אך לנו כחברה אין טיפת רגישות וחמלה להקשיב ולהגן על הבנות האלו.
הלוואי ויכולתי לדעת, שזה הקרבן האחרון, שבגלל מותה – החברה תתעורר, שנלמד לקח, שנדאג שזה לא יקרה לעוד בת. הלוואי.
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנו".
יהי זכרה ברוך.