היא הייתה אצלנו בדירת החירום לפני שנים. ילדה מתוקה ורגישה. היה לנו חיבור מיוחד, אהבתי אותה. היא הייתה נערה מתבגרת מבולבלת ובעיקר תמימה, חסרת עמוד שדרה. היא לא ידעה לעמוד על שלה, לא ידעה להגיד לא. היא הייתה ילדה מרַצה. בשנותיה הראשונות זה היה טוב, אך כשהתבגרה זה התחיל להיות מסוכן. והיה מי שניצל את זה. בעולם כל כך מורכב חייבים לדעת להציב גבולות.
לעיתים אני שואלת נערות מה הקו האדום שלהן שלא יעברו לעולם. לא תמיד הן חושבות על זה. כל ילד חייב גבול בחיים, ממש כמו בכביש: תמרורי אזהרה, תמרורי הוריה. הצבת הגבול בונה את הנפש. ההורים מלמדים את הילד איך להתנהל בעולם. כאשר הילד לא מקשיב ופורץ גבולות בהתחלה ההורים נלחצים ומטיפים לו.
אבל כשהילד לא מקשיב ההורים עלולים להתייאש. "הוא ממילא לא מקשיב, אז עדיף שלא נדבר על זה". הם לא נכנסים איתו לעימות.
מנהיגות הורית נבחנת דווקא ברגעים הקשים. הורה הוא מגדלור, מנהיג לכל החיים. הקול של ההורה מכוון אותנו, הולך איתנו לכל החיים, ואפילו כשההורים כבר לא בחיים הקול שלהם מהדהד ומשפיע על הבחירה שלנו. ההורה הוא המצפן של הילד.
כשהנערה הזאת פרצה את הגבולות ההורים לא התייאשו ממנה אלא המשיכו להציב לה גבול. גם כשעשתה את הנורא מכול ולא הקשיבה, הם הבינו שהם לא יכולים לתפוס אותה בניגוד לרצונה, הם לא זרקו אותה ולא ויתרו עליה. אמרו את שלהם, הסבירו וגילו מנהיגות וסמכות הורית ראויה להערכה.
כשפנו אלינו על סף ייאוש וסיפרו שיש לה קשר עם ערבי שמבוגר ממנה בעשרים שנה שוחחתי עם הנערה והצעתי לה לבוא לדירת החירום של להב"ה. "כדאי לך לנסות להגיע למקום אחר ולחשב מסלול חדש בחיים. אם לא בשבילך, לפחות בשביל ההורים שלך. מקום חדש זו הזדמנות לעשות שינוי".
היא באה לדירת החירום כדי להשתקם ולהתקדם בחיים. זה לא לה היה קל, אבל היא עשתה מאמץ. היה בינינו חיבור נפלא. היו לה רגעים קשים, אך כמו הוריה לא התייאשנו ממנה. האמנו בה שהיא מסוגלת להתרומם, להתנתק מהקשר המסוכן ולבנות את חייה מחדש. והיא עשתה דרך נפלאה. לאחר תקופה היא חזרה לביתה, רצתה להיות קרובה להורים. שמרנו איתה ועם הוריה על קשר. היא באה לבקר אותנו מדי פעם ועדכנה שיש לה חבר יהודי.
בחתונה שלה התרגשנו כל כך בשבילה, כאילו הייתה ילדה שלנו. השבוע היינו קרובים לבית שלה וקפצנו לבקר אותם. ישבנו ביחד והעלינו זיכרונות. "עשיתי לכם בעיות", היא אמרה, "ובכל זאת לא התייאשתם ממני. מה גרם לכם להאמין בי שאני מסוגלת? שאני אפקח את העיניים? שאראה שהקשר הזה מסוכן לי? שאעזוב את הגוי, אתחתן עם יהודי?"
“למדתי מההורים שלך", אמרתי לה. "כל כך התרשמתי מהם. ההורים שלך לא ויתרו עליך, וזה מה שהציל אותך".
האהבה והאמונה בטוב של הילד נבחנת ברגעים הקשים והמאתגרים. גם כשהם כעסו עליה ודאגו לה הם הוכיחו אותה בהרבה אהבה. גם כשהנערה הלכה ורעתה בשדות זרים הם זכרו לה חסד נעוריה. הם גילו כלפיה אהבה ודאגה יתרה, וזה מה שהחזיר אותה הביתה.
