ענייני השקפת עולם והגות גבוהה הניחו לעתים בצל את העובדה שהרב קוק זכה להעמיד גם “תלמידים בחסד”, כשהצדיק הירושלמי ר’ אריה לוין הוא אולי הידוע שבהם. בהיותו רבה של ירושלים, הנתינה בעיר התעלתה למדרגות קיצוניות. אספר דברים ששמעתי לאחרונה מפי יהושע פרוש הי”ו, נכדו של ר’ מנחם מנדל פרוש, שהיה ממייסדי “שערי חסד”, ממקורבי הרב קוק ומהמסייעים להקמת ישיבת “מרכז הרב”:
ענייני החסד היו טבועים במשפחתנו. ראיתי את זה אצל סבי, ואצל אבי ואמי יום יום. ירושלים שלפני תשעים שנה היתה עניה ולפעמים אנשים בה רעבו, כפשוטו. אבי היה עוסק בצרכי ציבור, ורבים היו פונים אליו. הוא ביקש שלא יגיעו לפני 13:00 בצהרים. כך היה מצוי שבשעת צהרים הגיעו אנשים שונים. כשהיה מגיע מישהו ומבקש לשוחח עמו, היתה אמי אומרת לו: תיטול ידיים. הוא היה אומר: אבל באתי לשוחח, לבקש משהו… והיא היתה אומרת: שב איתנו לסעודה ואחר כך תדבר. טול ידיך.
זכורני שיום אחד נכנס לביתנו בן דודי, הפוסק ר’ שלמה זלמן אויערבך, במצב רוח סוער מאד. הוא אמר משהו כמו “זה ממש פיקוח נפש”, והוא נכנס עם אבא לחדר להסתודד. למחרת הוא חזר, אבי היה בעבודה, אבל השאיר קופסה עבורו. אמי ראתה שהוא מתרגש מאד, רועד ממש בהחזיקו את הקופסה, ושאלה אותו על מה. הוא ענה לה: “זוהי אהבת ישראל”. והיא שאלה שוב, והוא חזר על כך: “ זוהי אהבת ישראל”. באותם ימים היו קונים דירה בשלוש מאות לירות. בקופסה היו 1000 לירות! עד היום אין לי מושג מה היה הנושא, למה אספו את הכסף. אבי, כנראה, יצא באותו ערב לאסוף את הכספים, והשאיר לו אותם בקופסה הנ”ל.
אמי היתה משכימה קום בימי שישי, ומבשלת אוכל לשבת בסירים ענקיים, הרבה מעבר לכמות שמשפחתנו נזקקה לה. כשחזרנו מתפילת שחרית עם אבא, היה האוכל כבר מוכן, והיא היתה שולחת אותנו הילדים, או את אבא, עדיין בשעה מוקדמת ושקטה, לחלקו למשפחות שהיא ידעה שתהיינה זקוקות לאוכל. תודה רבה ושבת שלום ומבורך!