הרב דב יפה היה המשגיח (=מנהל רוחני) של ישיבת כפר חסידים, ‘זקן בעלי המוסר’, (איש ‘אגף סלבודקה’) וחבר ‘מועצת גדולי התורה’. בנערותי, כשהייתי שומע שיחות שלו, הייתי מדמיין שכך היה מדבר הרב קוק. הוא היה מדבר בשקט ובמתיקות, כשהמילים “אור” ו”טוב” מהוות שדרה מרכזית בדבריו, כמו בהגותו של הרב קוק, דרכן היה מתבונן על המציאות. עיניו היו תמיד מופנות כלפי מעלה, מבטאות מודעות א-להית תמידית, ונהרה היתה שפוכה על פניו.
פעם הוא אמר לי שאת הכתיבה של הרב קוק מאד קשה להבין. לכאורה היא כתיבה פיוטית, הוא אמר, אבל בגלל שהרב קוק היה מקובל גדול, כתיבתו מלאה ברמזים מהקבלה, ובלי לדעת את תורת הקבלה קשה להבין למה מכוונים דבריו.
זה נאמר ביחס לספרי הרב קוק בכלל, ובפרט ביחס לפירושו לסידור – “עולת ראיה”.
לא ידעתי על עברו של הרב דב, אם היה קשור בצורה כלשהי לרב קוק ותלמידיו, או אך ‘מקרי’ הוא, עד שיום אחד סיפר לי עליו הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, שהיה לומד איתו בחברותא בישיבת חברון: הרב יעקב משה חרל”פ היה תלמידו הגדול של הרב קוק, רבה של שכונת שערי חסד, ראש ישיבת מרכז הרב, ומגדולי הפוסקים בדורו. זכורני שבהלווייתו, במורד רח’ יחזקאל פגשתי את החברותא המבוגר שלי, הרב דב יפה, וראיתי שכנף מעילו קרוע למטה. ביקשתי שיסביר לי פשר הקרע הזה. ממה נפשך, אם קריעה – אז שתהיה כהלכה! והוא הסביר: הייתי הולך ללמוד אצל הרב חרל”פ, גם ל”סעודה שלישית” שלו הייתי מגיע, והרבה מתורתי קיבלתי ממנו. אלא שלא ידעתי אם הלכתית נחשב הרב חרל”פ לרבי המובהק, שראוי שאקרע עליו או לא. ומה עושים כשלא יודעים להכריע? נוסעים לבני ברק, לשאול את פי החזון-איש. כך נסעתי הבוקר אל החזו”א והוא פסק לי לקרוע, אבל בשולי הבגד. משם חזרתי לירושלים להלוויה.
מהמעשה הזה למדתי אני כמה דברים, אבל גם משהו ‘צדדי’ לכאורה: לבירור הלכה אחת שווה לנסוע מירושלים לבני ברק וחזרה, וגם בתחבורה הציבורית בתנאי אותם הימים, דרך תל-אביב!
אם כן, מדוע יש עדנה כה גדולה לכתבי הרב קוק, הקשים להבנה? שאלתי שאלה זו את אחת מתלמידותי, בעלת תשובה המרבה לעיין בכתבים אלו, והיא השיבה: אני יודעת שאני לא מבינה את הדברים, אבל כשאני קוראת את המילים הללו, נפשי במקום אחר לגמרי…