זמנים אחרים

״גם אנחנו לא סיפרנו בהתחלה על מה שעברנו במלחמה. כששואלים אותי למה לא רציתי לספר – אין לי תשובה. פשוט לא רצינו לדבר. גם היום אני לא יודע להסביר למה לא רציתי לספר אז. אבל אחר כך זה נפתח״, כך מתאר אליהו טרביץ, ניצול שואה בן 90, את התהליך שעבר עד שהחל לספר את קורותיו במלחמה, תהליך שהריאיון הזה הוא חלק קטן ממנו.
אליהו נולד וגדל בבודפשט, בירת הונגריה. אביו היה סוכן בחברת ממתקים ואימו עקרת בית ותופרת לעת מצוא. אחותו הבכורה הייתה גדולה ממנו בתשע שנים, ואחיו התאומים קטנים ממנו בשנתיים. ״משפחה דתית כמו יהודים רגילים, עד שהתחילה השואה. למדנו בבית הספר היהודי עד שהגיעו הנאצים. שאר המשפחה המורחבת התגוררה בעיר אחרת, מדובר על סדר גודל של 70 נפשות. מהמלחמה חזרו רק שניים״.
אליהו מתאר ילדות רגילה. ״כל הילדים היו שובבים בגיל הזה, משחקים בבית ובבית הספר. הייתי בערך בן 10 כשהגיעו הגרמנים, ומאז כל המשחקים היו בתוך הבית – כי לא הורשנו לצאת לשחק. בגטו כבר היה אחרת״.
מה אתה זוכר מכניסת הגרמנים לבודפשט?
״היינו בבית הספר כשנכנסו הגרמנים יחד עם פאשיסטיים הונגרים. הם באו לבית הספר היהודי והחזירו את כולנו לבתים, הורו לנו מעכשיו להיות בבית. הם שילחו גם את המורים ואנשי הצוות – פשוט סגרו את בית הספר ויותר לא הגענו אליו. עד הגטו לקח זמן, הכול היה באופן הדרגתי״, מתאר אליהו.
אביו, ראש המשפחה, נלקח ראשון על ידי הנאצים: ״לקחו את אבא שלי לימי עבודה, ומאז הוא לא חזר. לאחר מכן בדקנו ונודע לנו שהוא נפטר במחנה בוכנוואלד בגרמניה״. במקביל, אחותו הבכורה הסתתרה עם נערות נוצריות, ואילו אליהו יחד עם אימו ואחיו הקטנים התגלגלו לאחד הבתים המוגנים בעיר.
בתים מוגנים היו בניינים שהוכרזו כשייכים למדינות ניטרליות אשר העניקו חסות דיפלומטית ליהודים. ממשלת הונגריה בחרה לשתף פעולה עם הרעיון למרות שחוקיותו הוטלה בספק, משום רצונה למצוא חן בעיני אותן מדינות – שוויץ, שבדיה, פורטוגל, הוותיקן ועוד. המדינות הנ״ל הנפיקו תעודות הגנה ליהודים, והן אפשרו למחזיק בהן להתגורר בבית המוגן. בבתים המוגנים שהו למעלה מ-30,000 יהודים, אשר למרות תעודות החסות (המזויפות לעיתים) היוו מוקד לפשיטות הכוחות הפאשיסטים ההונגריים וחוו תקיפות מצידם.
אלא שפעם אחת נלקחו אליהו ואחד מאחיו לגטו היהודי: ״הכניסו אותנו לגטו, בלי אימא ובלי כלום. רצינו בכל הכוח לברוח משם. ניסינו לברוח כמה פעמים אבל נתפסנו וקיבלנו מכות. לא הרמנו ידיים עד שעלה לנו הרעיון – באותה תקופה נפטרו הרבה אנשים בגטו, והוציאו את הנפטרים בעגלות רתומות לסוסים על מנת לקוברם מחוץ לגטו. אחי ואני קפצנו על שתי עגלות מתים שהיו בדרכן החוצה, התחבאנו בין המתים והתכסינו בברזנט עד שיצאנו מהגטו. מחוץ לגטו קפצנו מהעגלות ורצינו לחזור לבית המוגן, עם האישורים השוויצרים או השבדים״.
את הבית המוגן מתאר אליהו כ״חדר צפוף, אבל הם לא פגעו בנו שם״. בניסיונם לחזור אל הבית המוגן קפצו אליהו ואחיו על קרון חשמלית בהיחבא, היות ולא היה להם כסף לשלם על הנסיעה. שני ילדים יהודים תופסים להם ׳טרמפ׳ על רכבת ברחובות העיר הכבושה, עד שהגיעו לבית המוגן ולאימם.
אלא שהמצב בבית המוגן הלך והחמיר, וטבעת החנק סביבם התהדקה. אליהו ממשיך ומספר: ״היינו שם סגורים, עם הזמן התחילו גם משם לקחת אנשים לגטו, אבל אותנו לא לקחו. לא היה אוכל, היינו חמישה-שישה אנשים בחדר אחד. יום אחד אימא שלי הודיעה שאין לנו מה לאכול, ושלחה אותי לנסות ולהגיע לחברה נוצרייה שלה – על מנת לבקש ממנה אוכל״.
״הייתי הגדול, בערך בן 12, ויצאתי מהבית המוגן במטרה להגיע לחברה של אימי ולבקש ממנה אוכל עבורנו. כשיצאתי החוצה תפסו אותי הפאשיסטים ההונגרים. הם היו מובילים יהודים לנהר הדנובה ויורים בהם בתוך הנהר, כי כבר לא היה מקום בגטו. תפסו אותי והכניסו אותי לשיירה שהייתה בדרכה לנהר. הייתי לבד, סביבי מבוגרים, זקנים וילדים. הובילו אותנו לאט לאט, והאנשים סביבי ביקשו שאעזור להם עם הילדים ועם החבילות, אבל לא רציתי לעזור לאף אחד – היות והייתי מרוכז ברצון שלי לברוח מהתהלוכה הזו כמה שיותר מהר. בדרך עברנו גשר, ניצלתי את ההזדמנות וברחתי במהירות בתקווה שעד שהם יורידו את הרובים ויירו בי כבר אספיק להימלט. ברחתי וברחתי וברחתי שעות, לא ידעתי לאן אני בורח. נעצרתי כשכבר לא היה לי כוח יותר, והתחלתי לחזור לבית המוגן שמשפחתי הייתה בו. חזרתי בלי אוכל, אך חיי ניצלו״.
בבית המוגן שהו בני המשפחה עד לסיום המלחמה, ״היינו בבית כמה חודשים, עד שפתאום נכנסו הרוסים והגרמנים ברחו״, אומר אליהו. לאחר המלחמה התאחדו האם והבנים עם האחות הגדולה, אולם אבי המשפחה, כאמור, לא חזר.
אלו מחשבות עוברות בראש בתקופה הזו?
״זה זמנים אחרים, לגמרי. לנו היו גם מזל וגם מרץ, כי לא היה מי שיהיה במקומנו – אני הייתי האבא של שני האחים שלי״, מספר אליהו. ״כמה שפחות לחשוב, לא לחשוב. בהתחלה הניצולים שחזרו מהשואה לא רצו לספר על קורותיהם, אבל עם הזמן כשפתחו את ׳יד ושם׳ ביקשו שנתחיל לספר ולכתוב. אנחנו פה בארץ חיים עם הילדים שלנו, זה עולם אחר. אי אפשר לתאר מה עבר עם ישראל במשך שנות המלחמה וכמה מעט שרדו״.