- שמעתי מר׳ שמעון שבתא: ״דודי, הרב אברהם לידר, ממייסדי כפר חב״ד, היה חולה במחלת ניוון שרירים. מצבו הלך והתדרדר. באחד מביקוריי אצלו בכפר, בחוה״מ סוכות, הוא כבר לא יכול היה לדבר, והיה מתקשר דרך האותיות שבתחילת הסידור בנוסח האר״י. סימן על אותיות למ״ד-ו״ו-למ״ד-בי״ת וכך הבנתי שהוא רוצה ליטול לולב. הבאתי לו את הלולב, והוא סימן – לא, הוא רוצה ליטול לולב בסוכה. זה לא היה פשוט לוגיסטית. סייעתי לעובד הזר שלו לנתק אותו ממה שהיה מחובר אליו ולהוציא אותו אל הסוכה. פניו זרחו ודמעותיו זלגו עת הבאתי לו את הלולב. במאמץ רב הוא הצליח ליטול את הלולב עם כל הנענועים לכיוונים השונים. לא ראו כמעט את הנענועים בידיו, אבל קצהו העליון של הלולב נע. הנחתי עליו את ידי, וחולצתו הייתה רטובה לגמרי, ספוגה בזעת המאמץ של אותם נענועים קלים. רציתי להחזירו לחדרו, אבל אז הוא סימן שרוצה להגיד את ההלל עם הלולב. וכך היה. מאמץ עילאי וארוך, שרק בסופו הוא חזר למיטתו. כשאמרתי לו שאני צריך ללכת, הוא סימן לי להתקרב והצביע שוב על האותיות. וכך הוא סימן: ״לולב – אור פנימי, סוכה – אור מקיף״, כמסביר ומתנצל על התעקשותו לחבר את האורות בנטילת הלולב דווקא בסוכה, למרות הטרחה הרבה הכרוכה בכך. הוא היה מאושר שהצליח לקיים את המצווה בשלמותה, בחג הסוכות האחרון שלו עלי אדמות״.
- זיכרונות מהרב אברהם רמר
- פעם שאלתי את הרב אברהם רמר מדוע רבו, הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, לא מסר שיעור כללי בגמרא, תפקיד עיקרי מסורתי של כל ראש ישיבה, אף על פי שמסר שיעורים רבים באמונה ובמחשבת ישראל. וכך השיב:
- א. הרב צבי יהודה היה מגדולי התורה גם בלמדנות ובהלכה, לא פחות מר׳ חיים שמואלביץ למשל (ראש הישיבה האגדי של מיר, וחבר ׳מועצת גדולי התורה׳ של אגו״י. בחורים ממרכז הרב היו הולכים לשמוע את השיעור הכללי שלו. מ.ד.), אבל הוא סבר שאת זמנו הוא צריך להקדיש לתחומים שבהם אין אחרים, והרי ללמדנות העיונית יש רבים.
- ב. היה לו שיעור קבוע בהלכה לכהנים. כשלא הרגיש טוב או מכל סיבה אחרת, כשנאלץ לבטל את כל השיעורים, התעקש לקיים את השיעור ההלכתי לכהנים. היה בזה מסר חינוכי לחשיבות העליונה של הלימוד ההלכתי.
- פעם אמרתי לרב רמר לגבי הגדרת דברי חז״ל של ״ישא בת תלמיד חכם״, שאולי בימינו מי שלמדה במכללה, מדרשה וכדו׳, ויש לה יראת שמיים ואהבת תורה, זו המקבילה ל׳בת תלמיד חכם׳. והוא טען בשם הרב צבי יהודה שעדיין אין תחליף ל׳בת תלמיד חכם׳ כפשוטו, שספגה את ערכי התורה בצורה הכי טבעית מלידתה.
- פעם שאלו אותו התלמידים מדוע אינו מתפלל עימם בבית הספר. הוא אמר שהוא… מתבייש. התפילה היא משהו כל כך אישי, ביטוי רגשי, שקשה לו להתפלל בפני התלמידים. בעקבות זה התעורר דיון האם קל יותר להתפלל במניין או ביחידות, מבחינת כוונת התפילה והבעת הרגש. אני סברתי שביחידות, והוא טען שבציבור. לא שיש נפקא מינה רבה, אבל – נקודה אישית למחשבה לכל אחד. ■
תפריט
