הכותרת נשמעת אצילית, מכבדת, מכילה ותרבותית: ‘חיי ותן לחיות’, לכאורה באמת למה לא? כל אחד יעשה מה שלבו חפץ ובלבד שיכבד את דעתו וסגנון חייו של הזולת… אך באמת העניין צריך ברור ובמיוחד כאשר עסוקים באופי של רשות הרבים. האם יש לנו כיחידים חובה מוסרית, מצפונית וחברתית לדאוג כיצד תראה החברה שאנו חיים בה? האם אין עלינו אחריות לדאוג כיצד תתנהג החברה מסביבי, חברי ובני משפחתי?
בפרשתנו מובא ציווי כללי האוסר עלינו ‘חילול ה’’ ומחייב אותנו ב’קידוש ה’’. נשמע גבוה מדי? ממש לא! אמנם יש מובן גבוה של קידוש ה’ במסירות נפש של האדם בזמן מלחמה למען הצלת ישראל או ארץ ישראל או בזמן שגוזרים עליו לעבור על אחת משלושת העבירות החמורות שאז מצווה הוא לקדש את ה’ ולמסור נפשו ואם לא עשה זאת הרי זה חילל את ה’ [רמב”ם, מצוות עשה ט], אך יש סוג אחר לגמרי של קידוש ה’ וחילול ה’, פחות הירואי, והוא צורת ההתנהגות שלנו ברשות הרבים. חברה מושחתת הבנויה על עוולות, חוסר צדק, פריצת גבולות המותר והמקובל זה ‘חילול ה’’. חברה מתוקנת ומוסרית זה כבר ‘קידוש ה’’.
משמעות הדבר היא שלאדם בחברה יש אחריות כלפי החברה, אין האדם יכול לומר אחיה כפי שאני רוצה, אאפשר לחברי לחיות כפי שהוא רוצה, אם חלילה יש בצורת חיים זו ‘חילול ה’’. להיפך, אני מצווה לדאוג שיהיה ‘קידוש ה’’ בעולם, אני מצווה לדאוג לחברה מתוקנת ובריאה.
מכאן להבהרה חשובה: אין מדובר, כביכול, במינוי אלוקי שנהיה ‘שוטרים’ ולכפות על סביבתנו את דרכנו. איני אחראי לכפות את אורח חיי על סביבתי אך אני כן מצווה לפעול למען חברה מתוקנת ומוסרית בדרכי נועם, הסברה ושלום. צריך אני להרגיש החמצה ואפילו כאב שיש אנשים בתוכנו שמעוותים את החברה, שמזהמים את האוויר במעשיהם וגורמים לנמיכות מוסרית וצריך אני להתאמץ לשנות את פני הדברים ככל יכולתי.
אין אני יכול לומר ‘חיי ותן לחיות’ במקרה שהחברה סובלת ומושפעת מהתנהגותו של השני. יש כאן אפילו אבסורד שבאמת ‘החברה’ באופן כללי רוצה לחיות באופן מסוים ובצביון מסוים אך היחיד מקלקל שאיפה חברתית זו ולכן ודאי כאשר אתה אומר ‘חיי’ זה בסדר אך כל זמן ש’החיי’ אינו סותר ופוגע ב’תן לחיות’ הציבורי, חברתי.
תפריט
