- סיפר לי הרב יעקב פרנק, נכדו של הפוסק הגדול ורבה של ירושלים, רבי צבי פסח פרנק: “ברית המילה שלי הייתה בשבת עקב, י”ח מנחם אב תרפ”ט, בבית החולים וולאך (שערי-צדק), כשבאותה שבת התקיימה בחברון שבת שבע ברכות במשפחתנו. הרב צבי פסח ויתר על הנסיעה לחברון כדי להשתתף בברית, וכך, כנראה, ניצלו חייו, בעוד קרוביו נטבחו שם. תחושת מועקה ליוותה אותו כמעט עד יומו האחרון מסיבה נוספת – כשנה לפני הטבח הוא התבקש על ידי ראש ישיבת חברון, הרב משה מרדכי אפשטיין, לשכנע הורים של אחד הבחורים בישיבה שהגיע מארה”ב, להשאירו בארץ. הסבא כתב מכתב לרב הקהילה של אותם הורים, שישפיע עליהם להשאירו ולא לחשוש, שהרי מהניסיון חברון היא המקום הבטוח בארץ. הבחור נשאר ונרצח בפרעות, הי”ד. עם השנים הסבא שיתף אותי בתחושות אשמה שיש לו”.
- ר’ יעקב ממשיך: “שנים אחר כך הייתי כבר נשוי ואב לתינוק, והיה לנו תרגיל מילואים בהרי ירושלים. בלילה האחרון היינו בפעילות ליד הסטף, ירד גשם זלעפות, איבדתי את דרכי, שקעתי בבוץ סמיך. לפתע ראיתי אור קלוש מאחת המערות שם. נכנסתי, ראיתי שם אדם יושב ומעשן, הוא קורא לי להיכנס, רואה את מצבי ומכין לי קפה. ישבנו לדבר, ומסתבר שהוא עבד כהיסטוריון באחד המוסדות בארץ. משום מה, נכנסנו לשיחה דווקא על מאורעות תרפ”ט. הוא סיפר כמה דברים, ואני סיפרתי לו על הסבא ועל הבחור ההוא שנרצח. ואז הוא אומר לי: ‘תדע, הבחור הזה היה בן של סנטור חשוב בארה”ב. הסנטור השבור האשים את הבריטים, וגרם להפעלת לחצים כבדים מה’סטייט דיפרטמנט’ כלפי בריטניה. כתוצאה, הבריטים החזירו את הנציב העליון בארץ ושלחו במקומו איש צבא ממוצא סקוטי בשם ארתור ווקופ. הוא נחשב לנציב הטוב ביותר ליהודים מבין הנציבים, בכך שלמרות גזירות הספר הלבן הוא הגדיל מאוד את מספר אשרות העלייה. בימי שלטונו עלו ארצה כמעט רבע מיליון יהודים, ובכך יותר מהוכפל מספר תושביה היהודים. וכתוצאה מכך: א. היישוב היהודי הצליח לעמוד בפרעות תרצ”ו. ב. היישוב היהודי הצליח להתפתח, לקלוט עלייה, להגן על עצמו ולעמוד במלחמת השחרור. ג. העולים האלה, יהודים מאירופה, ניצלו ממוות בשנות השואה’. חשבתי, מי יודע, אולי הקמת מדינת ישראל התאפשרה בעקיפין גם בעקבות הרצח של אותו בחור שסבא המליץ להשאיר בארץ…
- “שוחררנו מהמילואים באותו יום רביעי בערב והגעתי לביתי בירושלים. בשבתות נהגנו ללכת לסבא, התפילות התקיימו בביתו. למרות תמיהת אשתי, התעקשתי ללכת מייד לבקר אותו ולספר לו מה ששמעתי. הסבא פתח את הדלת, הביע פליאתו לראותי טורח לבקרו בשעה מאוחרת, במדים מיוזעים ובעייפות. הוא הכין והגיש כוסות תה לי ולאשתי, ואז סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא התרגש מאוד, עיניו היו לחות, יותר מ-30 שנה הוא עם המועקה הזאת בלב. כשליווה אותנו ביציאה, אמר: ‘בדיעבד, אני שמח שמיהרת לספר לי, ולא המתנת לשבת’.
- “בשבת בבוקר, כ”א בכסלו, צעדתי אל עבר ביתו ועצרתי בדרך בבית אחותי. כשיצאתי מביתה, ביקש גיסי ללוותי, ואז אמר לי: אל תלך לסבא, אין למי ללכת, הוא נפטר לפני שעתיים..’..”. ■
תפריט
