1.
הנה הטור שרציתי לכתוב מהבטן. לגמרי רציתי. יצחק בוז’י הרצוג הוא האיש הנכון והמתאים ביותר לתפקיד הנשיא בעת הזו. לאור המשבר הפוליטי הקשה, אחרי 12 שנות שלטון רצופות של הימין, ישראל צריכה נשיא שמייצג גם את החצי השני של מדינת ישראל.
תחשבו רגע, קוראים ימנים דתיים-לאומיים, איך הייתם מרגישים אחרי 12 שנות שלטון אהוד ברק למשל, כשמירב מיכאלי צפויה להיכנס לבית הנשיא. כי ככה מרגישים כעת חלק לא מבוטל מהעם שלנו. ההורים שלהם הגיעו לכאן להקים מדינה, הם הקימו קיבוצים וישובים, שירתו בצבא ורואים בעצמם פטריוטים ישראלים. אבל המדינה הזו, שהם באמת אוהבים וזו לגמרי לא קלישאה, נמצאת כבר יותר מידי זמן בידיים אחרות. נכון, תגידו, היו כאן גם עשרות שנות שלטון מפא”י שלא ספר אותנו. אבל זו סיבה לכך שגם אנחנו צריכים לנהוג באותו אופן?
וגם בלי קשר, נשיאים ימנים כבר היו לנו פעמיים וזו לא הייתה הצלחה גדולה. האחרון היה ממש רוויזיוניסט אמיתי, הוא אפילו היה בין 12 “המורדים” מהליכוד שהצביעו נגד גירוש גוש קטיף. וגם בעל לב יהודי חם, איש יצוק מערכים, תלמיד אמיתי של ז’בוטינסקי. שברגע האמת בני עמו שלו בחרו בטרור. וזו הייתה אמנם המעידה המפורסמת ביותר, אבל דווקא הקלה ביותר. כי כל הקדנציה שלו אופיינה בעיקר בהפניית עורף גסה לכל מה שייצג ובשמו נבחר. אז אל תספרו לי סיפורים על נשיא ימני, כי התפקיד הזה, שמכריח אותך להיות הנשיא של כולם, פשוט גורם לאנשים להתחיל לדבר אחרת.
ויש גם את הענין הזה של החנינה. בואו ימנים, אנחנו אמנם לא רוצים לדבר על זה, אבל אם נגיע לשם חלילה, יהיה הרבה יותר קל לנשיא המדינה יצחק הרצוג לחון את ראש הממשלה נתניהו, מאשר נציגת הימין, הביביסטית, שתאלץ להתמודד עם הפגנות סוערות מחוץ לבית הנשיא.
2.
והנה, אחרי שאמרתי את כל זה, ואחרי שאני כותב כאן בעיניים פקוחות שכנראה בעוד שנה או שנתיים אתאכזב ממהלך אחד או יותר של מרים פרץ, אני תומך בה לנשיאות בכל מאודי. לא כי המדינה הזו רק שלנו ולא כי אני חושב שהיא תהיה מושלמת. אלא קודם כל בגלל העם. כן, כן, אותו העם בדיוק שכתבתי עליו בפסקה הקודמת.
כי העם הזה מורכב אמנם גם מקיבוצניקים ותושבי רמת אביב ג’, ואני באמת מאמין בכל ליבי שגם הם צריכים להרגיש חלק מהנהגת המדינה. אבל העם הזה מורכב לא פחות מאנשי המעברות והמושבים והעליות ממרוקו ותימן וטוניס. אלה שיצרו כאן פסיפס חיים ונלחמו למען המדינה הזו, לא פחות מאלה שהניפו לפידים ושרו “אנו בנו ארצה”. אלה שבנו מושבים ועשו ציונות ואיבדו את היקרים להם בדרך הארוכה לכאן, אבל עליהם אף אחד לא מדבר. אפילו על יקיריהם שנפלו בקרבות הקוממיות איש כמעט לא דיבר, אלא רק על יפי הבלורית, אלה ששניהם מאותו הכפר. והם אלה שלא זכו כמעט אף פעם לייצוג באחד מסמלי השלטון. אמנם היו את הנשיאים נבון וקצב, אבל אלה כבר היו פוליטיקאים ששחו בתוך המערכת והגיעו לשם על גבי דילים פוליטיים, ללא הברק של מי שהגיעו משם, מלמטה, מהעם.
3.
ולעם הזה מגיע סוף סוף מישהי שמדברת את הלב שלו. שמבינה את השפה שלו. שמרגישה אותו באמת. אחת שלא תעסוק בדילים פוליטיים והטלת מנדט (למרות שגם את זה תצטרך לעשות) אלא בחיבור של כל הלבבות, שאף פעם לא ניתנה להם ההזדמנות להביט על מישהו משלהם שם למעלה ולהגיד הנה זה מי שמייצג אותי ואת משפחתי. זה מי שמספר את הסיפור שלי.
ואם כל זה לא מספיק, שכנעה אותי העובדה שפעם ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל תאייש את אחד מסמלי השלטון אישה שהתורה נר לרגליה. כזו שמסורת ישראל היא לא רק פולקלור עבורה. נשיאה שבשבת הטלפון שלה יהיה כבוי, כי היא תהיה עסוקה באירוח נכדיה לקידוש וארוחת שבת, לאחר הדלקת נרות בבית הנשיא כמובן. נשיאה שמייצגת את הזהות היהודית, זו שבזכותה אנחנו כאן. לא כזו מאולצת של “השם ישמור את עמו בשלום” בסיום הנאום, כחלק מהטקס והרצון לצאת ידי חובת כולם. אלא אחת שכשהיא אומרת בעזרת ה׳, היא חיה ונושמת את האמונה בצור ישראל וגואלו.