מכירים את התחושה הזו, את הרגע המדויק הזה, שאתם יכולים להצביע עליו ולומר: בנקודת הזמן הזו נוצר לי חבר או חברה חדשים?
זה רגע מופלא כזה שבו יורד מחסום דק שהקיף את הלב, והוא מוסר ויחד איתו גם המחיצות שהפרידו ביני לבין אותו איש או אישה. מרגע שאותו מעטה נפל, כמעט מבלי שימת לב, זכיתי בנשמה חדשה שהופכת להיות שותפה איתי במסע חיי.
בעבר הרגעים האלו היו מעטים יותר וכדי שאבטח במי שפגשתי הייתי זקוקה לזמן ארוך יחסית ולצבירת חוויות משותפות רבות כדי שאותו מישהו או מישהי יזכו בתואר “חברים” וייכנסו למעגל האקסקלוסיבי.
גדלתי מאז, למדתי להתחבר מהר יותר ורכשתי חברים נוספים, אבל מטבע העניין – גם למדתי להתאכזב. זה לא גרם לי להיהפך לחשדנית ומסוגרת, זה פשוט גרם לי להבין יותר מיהי אני ומיהם אחרים ומתי, אם בכלל, צריך לשתף או לתת אוזן קשבת.
אם הרמתם גבה עכשיו, אז אני בהחלט עומדת מאחורי הדברים שאני כותבת: לא לכל אחד בכל זמן צריך לתת אוזן קשבת. נשמע קצת אנוכי ולא מתחשב, אני יודעת. אבל יש כאן מעין הפוך על הפוך: אם אני, באותו הרגע שמישהו זקוק להקשבה מצידי, לא פנויה להקשיב כי יש לי עומס גדול בעבודה, אני עייפה ברמות וקצת מותשת, או שאני בעצמי זקוקה עכשיו לאוזן קשבת בעבורי, אז לא יעזור שאני אושיב את עצמי מול אותה נשמה יקרה ואהנהן בנימוס כשהיא מדברת ואולי אחניק פיהוקים בחיוך, כי זה כנראה לא יעזור. גם כשאדם מגיע במטרה מוגדרת לפרוק את אשר על ליבו, הוא זקוק להקשבה אקטיבית, לא בפנים שמביטות בו בעיניים כלות ובמוח שמתעסק אותו הרגע במחשבות זרות לחלוטין. הוא זקוק מאה אחוז לתשומת הלב שלך, ואם אתה לא מסוגל לתת אותה אותו הרגע, לפעמים “כל המוסיף גורע” ועדיף שפשוט לא תיתן.
***
זכיתי ובתקופה האחרונה אני מרגישה ויודעת שהמחסומים, המעטים האלו, שמקיפים את הלב ויוצרים ריחוק מסוים מוסרים ויורדים, וזה קורה בזמנים וברגעים מפתיעים. זה לא מתוכנן לא מצידי ולא מצד מי שעומדים מולי ככל הנראה, אבל זה פשוט קורה. זה כאילו משהו באנרגיות של שני הצדדים משדרות פתאום על אותו הגל, כמו קארמה מסוימת מקיפה את המציאות אותו הרגע.
ומה שקצת מפתיע אותי שהעניין הזה קורה גם עם אנשים שאני מכירה שנים, והייתי מצפה שאולי הקשר שלנו ייראה בדיוק אותו הדבר גם למשך המשך החיים, אבל פתאום משהו בהווה נפתח ואני יודעת שזכיתי בנשמה חדשה שתהיה חלק משמעותי מהעתיד שלי.
וה”נפתח” הזה קורה כי אנחנו אף פעם לא נשארים באותה הנקודה בה היינו לפני כמה רגעים. אנחנו גדלים ומשתנים ומתפתחים ומתקדמים, ויחד איתנו גם מי שעומד מולנו וגם כל המציאות עצמה! ואז נוצרים פתחים כאלו, הזדמנויות יקרות שבהן אנו פוגשים מחדש מישהו שכבר חשבנו שאנחנו יודעים עליו הכל. אבל לא. מסתבר שלא ידענו כמעט כלום.
ואולי הכי חשוב לומר שהפתחים האלו קורים כשמבשילים שני דברים: הקשבה אמיתית ודיבור כן, כשמעל שניהם מנצחים רצון ואהבה טהורים לסייע לשני ולהיות שם באמת עבורו. הדברים קורים כשיש טוב אמיתי בתוך כל אחד משני הצדדים ובתווך שבינהם.
***
ואז חודש אלול מגיע. והוא כבר פה, בשיאו.
והמלך בשדה, לגמרי. הרבה פעמים יוצא לי לחוש שבמקום להביט למעלה בשעת התפילה, אני מביטה לפנים, כמעט מולי. הוא נמצא פה. הוא קרוב ומסתובב ממש כאן, “לא בשמיים היא”.
וגם השיחה, כשאני יוצאת לשוח עם בורא עולם, לאו דווקא דרך התפילה הקבועה בזמנים מוגדרים לאורך היום, אלא גם פשוט במילותיי שלי, בהפסקה שאני יוצרת לרגע במהלך היום, היא קרובה יותר.
קרובה יותר אליו, קרובה יותר לעצמי.
הכל יותר מדויק. הכל יותר נכון.
אולי יותר נגיש?
זו תקופת זמן שנוצרים פתחים ומוסרים קליפות, ויש הרבה רצון ואהבה טהורים. טהורים באמת.
ולאורך כל השנה הקב”ה תמיד מקשיב ותמיד נותן את העצה הטובה ביותר, ומנחה באיזו דרך ללכת, אבל באלול זה מרגיש לי שהוא פשוט פה. לא רק מכוון, אלא צועד איתי ונמצא במאה אחוז תשומת לב.
וככה נוצר טוב.