החופש הגדול נחת עלינו בהפתעה. מי לא אוהב הפתעות? ועוד חופש?! 

בשבועיים האחרונים היה השיח בין החברים שלנו בסגנון "הכן משפחתך לחופש". מה נעשה עם המתבגרים? מה נעשה עם הצעירים? איך נארגן להם עבודה? איך נתמודד עם הלילות הארוכים? ועוד שאלות לא פתורות.

האמת, עד אתמול הייתי די נינוחה עם החופש הגדול. הייתי באווירת התוספת של ימי הלמידה (שגם אם לא תיעשה בפועל, לפחות האווירה היא של חופשה קטנה ולא של חופש גדול), והמחשבות על החופש היו לכאורה רחוקות ממני.

ופתאום דקה לפני שבת, עת נפלה ההחלטה, הייתי צריכה להתעמת עם ההגעה באיחור של החופש. כאילו האורח הזה מחכה לי כבר יומיים בסלון ואני עוד מתאפרת בחדר.

ואז התחיל מוחי לקדוח. ולרתוח. זה כבר כאן. ואני לא מוכנה. מעט מאוד מחשבות, בעיקר על כמה שאני לא מאורגנת. והרגשה אחת גדולה של שחרור. מהלימודים. ועוד הרגשה אחת גדולה של חרדה. מהחופש. 

להפתעתי, כשיצאה השבת לא עשיתי עם המחשבות האלו כלום ושום דבר! וזאת הפתעה טובה. החלטתי להניח לעניינים לזרום ולהסתדר. מי שתרצה תחפש עבודה, מי שתרצה תירשם למסעות וטיולים, מי שתרצה תירשם לקייטנה. ונעביר את הימים האלו בשגרה של חופשה ובטוב. 

אני לא יודעת מאיפה הגיעה לי ההחלטה הזאת לראש. זה ההפך הגמור ממני. אולי זו הקורונה ששחקה כל ניסיון לתכנון, אולי זו שוב הקורונה שהוכיחה לנו שאפשר להעביר ארבעה שבועות בהסגר מוחלט ועדיין ליהנות מהזמן, ואולי אני שוב פשוט מדחיקה (למרות שהיה נוח לי מאוד להפיל את זה על הקורונה). 

ובכן, כדי לעשות איזו השתדלות בעניין החופש הגדול קיבלתי עליי כמה החלטות:

תמיד להכין שבת לפני יום שישי כדי שנצא לטיולים משפחתיים בשישי בנחת;

פעם בשבוע לתכנן מראש ערב שובר שגרה מחוץ לבית;

לזרום עד כמה שאפשר עם שיגעונות הקיץ. עד כמה שאפשר;

ליצור מהתקופה הזאת מקסימום חוויות טובות.

זהו. ארבע החלטות. אחרת אלך לאיבוד בתוך עצמי. אני יודעת שזה ידרוש ממני הרבה החופש הזה. במיוחד סעיף 3. אבל כשמגיעים מוכנים אפשר להתרווח בנחת באזור החרדה ולדעת שגם זה יעבור  

קיץ טוב, בריא ושמח לכולנו.