לא מורידים מסך

כשיהודה בארקן בא לנחם אותי כשישבתי שבעה על אמי, הוא אמר לי: “לא באתי להתאבל איתך, אלא לעודד אותך. איזו אמא יהודייה רוצה לראות את בנה עצוב? תהיה שמח!”. והתחיל לשיר את השיר מהסרט שלנו, סיפורי מעשיות של רבי נחמן: “טוב לי בחיים, טוב לי בחיים, טוב לי, טוב לי בחיים. ה’ אוהב אותי, אני אוהב אותו, טוב לי, טוב לי בחיים.”
יהודה אהב את ה’. עיניו נצצו כשדיבר דברי תורה. אם הוא לא היה שחקן, הוא היה מורה מעורר השראה בתלמוד תורה. הוא אמר שוב ושוב שה’ הציל אותו. גם כשהוא סבל בתוכו, הרצון לשמח את הבריות הניע אותו והוא התמודד עם פנים מאושרות לראיונות וכשדיבר עם אנשים. כשם שההצלחה והתהילה שלו היו גדולים, כך גם האתגרים והבעיות שלו היו גדולים. היו תקופות שהוא היה בצמרת העולם, ופעמים שהוא נגע בתחתית. אבל כשהוא פגש אותך הוא חייך. הוא ניסה להצחיק אותך. הוא הסתיר את צרותיו, והפך אותך למוקד תשומת ליבו, וגרם לך להרגיש כמו מלך. כשאמר “הכול לטובה”, הוא התכוון לכך, לא בגלל שהיו לו חיים קלים, אלא בגלל שחלק ניכר מחייו חי על קצה הכאוס והייאוש. האם הופעתו תביא צחוק ודמעות? האם הסרט יצליח? האם יוכל לשלם את חובותיו המרובים? האם הדו”ח הרפואי האחרון יביא לו חדשות רעות יותר? פעם אחר פעם, הוא אמר שריבונו של עולם הציל אותו מנפילה מהצוק.
יהודה לא היה בריא בעשר השנים האחרונות לחייו. אני לא זוכר כמה צנתורים עבר, נדמה לי שהיו לו 8 ומעלה. היו לו בעיות במערכת העצבים ובנשימה, לחץ דם גבוה, כבד לא הכי בריא, וכאבים כמעט קבועים בידיו וברגליו, מה שהפך את ההליכה הפשוטה לעינוי. לפני חודשיים הוא עבר החלפת ברך ועדיין היה בשיקום. אבל הוא לא התלונן. “הכול לטובה”, הוא אמר לי בפעם האחרונה שדיברנו, ממש לפני יום כיפור.