כבר כמה שנים עברו מאז יצאה מן התופת, ועדיין נשארו לה זיכרונות קשים. את ההתעללות הפיזית והנפשית ואלימות הקשה שחוותה בכפר היא אינה יכולה לשכוח. הפצע כואב מדי, הותיר בה רושם עז ותחושות קשות שמלוות אותה עד היום.
היא סיפרה איך בעלה היה מכה אותה ומקלל את היהודים. גם אחרי שהתאסלמה היא תמיד נשארה האישה היהודייה, ואפילו ילדיהם המשותפים היו הילדים של היהודייה. התיאורים היו קשים. לא הבנתי איך במשך שנים הצליחה לשרוד את החיים לצד פרא אדם.
"איך החזקת מעמד?" שאלתי אותה. "היו רגעים שרציתי למות", היא אמרה, "אבל הייתה לי סיבה לחיות, הילדים שלי צריכים אימא, וגם האמנתי שמגיע לי חיים טובים יותר. לא חשבתי על הסבל שאני עוברת ביום-יום. תכננתי את היום שאחרי הכפר. איך אני יוצאת מפה, משקמת את חיי ובונה חיים חדשים".
היא יצאה מהכפר, חזרה ליהדות וחזרה להיות בקשר עם משפחתה אחרי שנים רבות של נתק ביניהם. היא עובדת קשה למחייתה ורוצה לבנות זוגיות חדשה. את החיים בכפר השאירה מאחור, אבל הזיכרונות של האלימות שספגה צפים בה ומשפיעים עליה עד היום.
באחת הפגישות שלנו דיברנו על הרגש. היא אמרה לי: "כשהייתי בכפר האישיות שלי נמחקה, וגם את הרגש שלי חנקתי. ניסיתי בכל כוחי שלא להרגיש, וזה עזר לי לשרוד. הרגשתי כמו רובוט", היא אמרה.
בטיפול ניסינו לא רק להרגיש טוב אלא 'להיות טוב בלהרגיש', להבין את מה שהיא עוברת, את המחשבות ואת הרגשות, ואת התחושות הגופניות המושפעות מהן. הזיהוי וההבנה של הרגשות מווסתים את ההצפה הרגשית ותורמים להסתגלות והתמודדות עם המצב הקיים.
יש לי הערכה גדולה כלפיה על שלא התייאשה ולא איבדה תקווה לחיים טובים יותר. היא סירבה להשלים עם המצב ופעלה לשנות את מסלול חייה. היא מתמודדת עם הקשיים בגבורה. היא ראתה בעצמה אישה חלשה, אבל הרצון לחיות היה חזק יותר.
