ט’ באב מאחורינו ב”ה ואני כבר יכולה לנשום טוב יותר. באופן רשמי התחילה עונת החתונות החופשות, הטיולים והפסטיבלים, ואפשר לחזור לשמוח. אני ממש לא אוהבת את הימים האלו, מצום יז בתמוז לצום ט’ אב. בכלל אני לא אוהבת צומות וגם לא את הימים שנחשבים לימי פורענות וממעטים בהם בשמחה, מי מאתנו רוצה להיות בעצבות ואיסורים ? ומה אנו ומה חיינו אם לא נשמח ונחגוג נקנה בגדים חדשים, ונעשה מנגלים, נצא לטיולים לים לחתונת ונשמע מוזיקה בקולי קולות…. החיים שלנו מורכבים לצערנו גם מלא מעט אתגרים, עצב וימי זכרון. זה היה מן שבוע כזה , שכולם דברו בו על להרבות באהבת חינם, על שידוכים וחיבורים. ימי האבל על חורבן הבית גורמים לנו למחשבות על החיים על חורבנם. גם אני חוויתי חורבן בחיי ואחריו הייתי צריכה להבנות מחדש, ואני יודעת שכשהעצבות נכנסת לחיינו אנו נדרשים לעבודה ותעצומות נפש כדי לגרש אותה ולהכניס אור של שמחה ואהבה ועשייה שיעזרו לנו להבנות מחדש.
 לא תמיד פשוט לנו לגרש את העצבות ולהכניס במקומה חזרה את השמחה. אבל אני מאמינה שלחיות בשמחה זו בחירה, לעיתים יש צורך לזייף אותה כדי שתצא מאתנו השמחה האמתית. אני אוהבת אנשים שמחים כאלה שהחיוך נסוך על פניהם באופן קבוע, האנשים השמחים מרבים לצחוק לפרגן לאהוב יש בהם תשוקה לחיים ונעים להתחבר אליהם. זה לא שאין להם אתגרים , אבל הם יודעים יחד עם האתגרים למצא את השמחה. למדתי שגם כשקשה אפשר ללמוד להיות בשמחה. הייתי בסדנת צחוק, ראיתי איך הצחוק מדבק וממלא את הלב, למדתי איך לאמן את המוח לשמוח בעזרת דברים קטנים והודיה על הטוב. ט באב עבר אמנם, אבל בכל יום ויום אנו זוכרים את חורבן הבית, ומתפללים לבנייתו וגם באירועים המשמחים בחיים שלנו אנו מזכירים אותו ומעלים את ירושלים על ראש שמחתנו. החוכמה הגדולה בחיים, היא לזכור את החורבן ויחד איתו לחיות באמת בשמחה ובאהבה. לזכור להגיד מילה טובה לפרגן לחבק לחבר לתת ולא רק בעיתות משבר לא רק כשהחיים שלנו חוטפים איזה זעזוע וחורבן, אלא בשגרת החיים ביום יום. כיף לחזור לשגרת השמחה, להנות מהדברים הקטנים שעושים לנו שמח. החיים נועדו שנחיה אותם בטוב ובשמחה ואני מתפללת בכל ליבי להתעורר כל בוקר באהבה ושמחה כי הם מקור החיים וכל מה שעושה לנו טוב וגורם לנו לשמחה כדאי שנרבה בו