"עיקר חיות האדם היא שישחרר עצמו מכבלי עצמו". לא מצלצל לכם מוכר? לו חי הרב קוק חי בדורנו אנו, ודאי היה כותב על זה משהו בסגנון "שחרור הראי"ה".

כמה אני נדרשת לשחרר את עצמי מעצמי. בכמה כבלים נפשי אזוקה. בכמה חבלים נשמתי נאבקת. כאלו שידעתי על קיומם וכאלו שמתגלים לאחר עבודת השחרור.

שחרור עצמי ממגבלות עצמי הוא עיקר העבודה הנדרשת לי כאימא. כרעיה. כבת. כאחות. כשכנה. כחברה. כעובדת. לפי הסדר הזה, וגם בהסתכלות הפוכה.

כמה פעמים ניסיתי לשחרר מחשבות חיוביות בתקווה שאלו יתפשטו, ומחומן יימסו כל כבלי הפסימיות שעוצרים אותי. כמה פעמים ניסיתי לשחרר עצמי מאחריות בתקווה שתחושת העצמאות בוא תבוא ואצליח לפרוס כנפיי רחוק יותר. אך לא תמיד אני מצליחה.

עצם זה שהשחרור מתגמל אותי בסוכריות שונות ומשונות, חלקן רכות, חלקן קשות, לא עוזר לי לאמץ בעצמי את יכולת השחרור.

מדהים אותי לגלות בכל פעם כי באותה עוצמה שבה אני תקועה בנקודות מסוימות, כך אני משוחררת בנקודות אחרות. עצם ההשוואה הזאת גורמת לי להצטער על חוסר המסוגלות שלי בהתמדה, בהפנמה שהינה, זו עבודת העבודות. למה אני לא מתמסרת לעבודה הזו? הרי אני רואה כמה ברכה היא מביאה עימה.

כמה כוח משכר ומשקר יש לתחושת השליטה, המשטה שהיא השולטת, והרי אני מרגישה כמה סבל מגיע איתה.

עיקר חיות האדם היא שישחרר עצמו מכבלי עצמו… אני משחררת עצמי מהחרדות. מלחץ תקתוק מחוגי הזמן הגלויים וגם מהפנימיים. משחררת מהדחף לדעת הכול על הכול תמיד ומייד ומקולות ההחלשה הפנימיים הקוראים לי לחדול.

אני משחררת עצמי ממחויבות לכל דבר שהוא לא האני האמיתי, שבכל פעם משתכלל עם גילויו, משחררת מכל קול קורא לכיוון תועה. 

אני רוצה להיות משוחררת. להפעיל את הכוחות המדויקים למשימת חיים הזו. 

הרצון הטוב הוא הכול. את זה באמת אמר הרב קוק. וזה נותן את הכוח להבין ולפעול שאכן, כל הכישרונות שבעולם אינם אלא כלי מילואו!

יש לי רצון, וגם אם מעטים הכישרונות שבי, אלו הכלים שלי להיות משוחררת.

לתגובות: yaarit@maagalim.org