למסור שוב את ׳הרצועה׳ לפריץ?

פעם התפללתי בבית כנסת בדרום אפריקה, ושמתי לב שהשמירה על למעלה מ1000 המתפללים שבו, נתונה בידי חברת שמירה מקומית, עם שומרים אפריקניים לא יהודים. כששוחחתי עם ראשי הקהילה בנושא העליה לארץ, שאלתי אותם: ׳האם אתם לא חוששים שיום אחד הם יקומו ויתהפכו עליכם?׳ הם ענו לי: ״תמיד אפשר לחשוש. אבל האם אצלכם בארץ טוב יותר? אצלכם זה כבר קיים בפועל, לא כחשש, יש טרור בכל מקום״. ״נכון״, השבתי, ״אבל ההבדל העקרוני הוא שאצלנו אנחנו שומרים, ורק אנחנו מגינים על עצמנו. ניסיון של אלפיים שנות גלות לימד אותנו שאי אפשר לסמוך על הפריץ, או על רצונם הטוב של הקוזקים המקומיים. אינני יודע מה יקרה, אבל אנחנו תמיד נעשה בעצמנו מה שביכולתנו, נקח אחריות, ניתן את המענה בעת צרה״. הזכרתי את רבי מנחם זמבה הי״ד, מגדולי ישראל בדור השואה, ומהמעודדים של מרד גטו ורשה, שאמר אפילו אז, במרתפי הגטו, שיש הבדל עצום בין ללכת כצאן לטבח, לבין למות מתוך קרב.
זה היה בשנת תשס״ו (2006), והם הקשו על טענתי: ׳אז מדוע מסרתם לאחרונה את רצועת עזה וגוש קטיף לאחרים? האם עליהם אתם סומכים שיגנו עליכם? מה הרעיון בכך שאם תברחו, תהרסו כל שבניתם שם, ותמסרו חבל ארץ זה לידי המחבלים, אתם תהיו מוגנים יותר? עם הסכם או בלי הסכם, הרי ראיתם שזה לא עובד!׳ – ׳מצאתם מקום חרפתנו׳, השבתי להם כדברי הכוזרי. לא היה לי מה לענות. הם צדקו. [אח״כ הסברתי שכל גדולי התורה דאז, מכל המחנות, התנגדו, אבל טענו כנגדם שהם לא אנשי מקצוע, וגנרלים ופוליטיקאים מבינים יותר…].
בימים ההם למדתי בישיבת הכותל. ישבתי בסמוך לגאון רבי אביגדור נבנצל שליט״א, כשמישהו בא לשאול אותו אם מותר לחסום כבישים כדי למנוע את ׳תכנית ההתנתקות׳ או שיש בזה משום גזל זמן לנהגים. תשובתו היתה שעקרונית, פיקוח נפש והצלת יהודים, דוחים את איסור גזל הזמן, אבל שהוא לגמרי לא בטוח שיש לחסימת כבישים תועלת בעצירת התכנית המסוכנת.
אבל איך נבין בכל זאת? הרי אלופים בצה״ל תמכו ב״תכנית ההתנתקות״, ועדיין, אחרי ׳הצלחתה׳ הענקית, יש מהם שרוצים להעתיק אותה ליהודה ושומרון. זה היה אחרי הניסיון של הסכמי אוסלו, שמסקנתם היתה ברורה, עם למעלה מ2000 הרוגים. מה עמד אז בראשם של אלה שאמרו ״תנו צ׳אנס״, ׳צריך לתת הזדמנות לשלום׳? הרי הם ידעו בדיוק שההסכמים הללו נעשים עם רוצחי הילדים ממעלות, תתי אדם! הרי הם שמעו את קול אחיהם היהודים מתחננים אליהם שלא לתת להם רובים! ועד שאני מקשה מאז, הרי גם היום, אחרי הטבח הנורא, נשמעים קולות שאומרים שאחרי כיבוש רצועת עזה צריך להעמיד שם כוחות זרים שישמרו על בטחוננו. הרי כולם רוצים בטובת ישראל, אז מה ההיגיון בשיטה?
לפני 30 שנה וחודשיים, היתה לי פגישה עם ר׳ משה שפירא זצ״ל, הכהן הגדול מעפרה, איש של אהבה ועין טובה כלפי כל אדם בצורה שאין לתאר. זה היה בשבוע שבו נודעו הסכמי אוסלו. נפגשתי אתו למטרה אחרת, בספריה של המכללה בירושלים, ולפני שיחתנו הוא משתף אותי בהרהורי לבו: ׳איך אפשר להבין את הדבר הזה? אני חושב ומחפש איזשהו היגיון בתוך המהלך הזה, משהו שהשכל מאפשר להבין. למה שיהודים ירצו למסור למחבלים חבלי ארץ, נשק, שליטה וכו׳? איזו סברא יש כאן? מדוע שעם חכם יעשה דבר כזה לעצמו? חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי תשובה. הגעתי למסקנה מוכרחת, שמתקיימת בנו הקללה הכתובה בפרשת השבוע כי-תבוא: ״יככה ה׳ בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב״. אין היגיון. זוהי קללת השגעון, עוורון השכל׳. אגב, על זה טרם קמה ועדת חקירה שתקבע שהסיכון היה סביר, אולי משום שהתקשו למצוא מי שיעמוד בראשה שלא היה שותף באופן כלשהו.
הפלא הוא שגם השבוע נשמעים קולות כאלה, שבהנחה שהפעם אכן נכבוש מחדש את כל הרצועה (ואף אחד לא מעלה כעת בדעתו שאפשר להסתפק בפחות), הרי שאת השליטה על חבל ארץ זה נמסור לרשות הפלשתינאית, או לאו״ם, או למצרים. כיצד בוערת בנו עדיין התאווה להתנסות שוב במסירת בטחוננו ביד האומות? ומה יגידו אם יגלו פתאום שרוצחי הילדים מקרית שמונה, או רוצחי הרופא ד״ר אפלבוים, שסייע לכל אדם, יחד עם בתו הכלה במסעדה, או מחבלי האוטובוסים המתפוצצים בדיזנגוף וכו׳ וכו׳, גם הם תת-אדם ולא בעלי תשובה? ושוב נקריב את חיילינו? האם קללת השגעון ותאוות הגלות עוד לא סרו? האם עדיין ״קל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר את הגלות מהיהודים״? ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה׳מרבדים׳ על מסכתות הש״ס, ושו״ת הגרז״ן