לפני עיוור לא תתן מכשול – העיוור בהלכה

במקצוע שלי צריך להתאזר בגבורה. יש תובנות רפואיות שחשוב להעביר למטופל גם אם הוא לא ממש רוצה לקבל אותן. אם אני יודעת שהתנהגות המטופל מסוכנת לבריאותו והוא אינו מודע לכך, כמו שימוש באלכוהול או עישון, אז איני רשאית לא ליידע אותו על כך. זה ממש לפני עיוור… אם אני יודעת שיש שעון ביולוגי שמתקתק באופן מוקפד והשחלה לא חומלת, אז מי יתיר לי שלא ליידע את הבחורה הצעירה שיושבת מולי, והיא נושקת לגיל 35, גם אם היא לא פנתה כלל בנושא פריון? מבחינתי, היא עיוורת לאפשרויות הקיימות כדי לשמר את הפריון העתידי שלה, ומחובתי לספר לה את הסיפור.
לפעמים להניח עוגת קצפת מול עיניה הכלות של בחורה בעלת נטייה להשמנת יתר, זה לפני עיוור לא תיתן מכשול. היא מנועה מלשמור כעת על בריאותה, כי הפיתוי גדול מידי. כנ”ל לגבי הנחת נכדה עסיסית במיוחד במרחק קצר מסבתא שמנועה מלחבק אותה בהוראת פרופסור אמיריטוס קורונה.
הצו ההלכתי והמוסרי שלא לתת מכשול לפני עיוור כולל כל הטעיה. בעצם מדובר על מציאות שבה האדם עיוור למצבו, ואנחנו מפילים אותו בבור. באופן הפיזי, יש עיוורון מלידה עיוורון נרכש. כ-300 מיליון אנשים בעולם חיים היום עם עיוורון ולקויות ראייה. הסיבות לעיוורון מגוונות: זיהומים, גידולים, מחלות עיניים מסוימות, פגיעה מוחית ועוד, אך במקרים רבים סיבת העיוורון אינה ידועה. הדעה המקובלת בהלכה היא שהעיוור חייב בכל המצוות, חוץ מאותן מצוות שהוא אינו מסוגל לקיימן מפאת עיוורונו. וכך, גם אם הוא לא זכה למאור עיניים מאז לידתו, הוא מברך את ברכת “יוצר המאורות”, כי הוא נהנה מכך שאחרים רואים ומסייעים לו. על פי אותו עיקרון, מותר להדליק בשבת אור לצורך יולדת עיוורת גם אם אין בכך צורך ממשי כעת, מפני שהידיעה שהמטפלים בה רואים היטב עשויה ליישב את דעתה.
מחלות עיניים, כקטגוריה רחבה, נחשבים כמצבים שעליהם מותר לחלל את השבת. חז”ל קובעים שיש קשר בין תקינות הראיה לבין פעולה תקינה של הלב, ויש פוסקים שתולים בכך את הסיבה להתייחס לסכנה לראייה בסכנת נפשות, על אף שלא ברורה כוונת חז”ל.
פוסקים רבים מתירים לעיוור לעלות לתורה ולברך לפני ואחרי הקריאה על אף שאינו יכול לקרוא מתוך הספר. הם מתבססים על כך שהיום הקורא הוא השליח של העולה, ונוהגים להעלות לתורה גם כאלו שאינם קוראים כלל. אולם, לדעת רוב הפוסקים, אין להעלות עיוור לתורה ואם יברך ברכות, הן עלולות להיות לבטלה.
לדעת רוב הפוסקים, אסור לעיוור המשתמש בכלב הנחיה להיכנס עם כלבו לבית הכנסת, משום שיש בדבר בזיון לבית הכנסת והפרעה למתפללים האחרים. לדעתם יש להשאיר את הכלב מחוץ לבית הכנסת, ובתוך אולם בית הכנסת ראוי שהעיור ייעזר בחבריו המתפללים; בבית הכנסת שהעיוור מתפלל בו באופן קבוע והדבר אינו מפריע למתפללים, בוודאי שאין האיסור הזה תקף. וכך ראוי.
אבל מה עושים כשהרופאה מפחדת מכלב הנחיה? ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים, נכנסה אל תוך חדר המרפאה הקטן שלי, אישה עיוורת מלווה כלב נחיה ענק ובעלה ממתין בחוץ. אני מאמינה ששמיעתה המושחזת קלטה את דפיקות הלב המואצות שלי. הסברתי לה שלרופאה שלה יש מום משמעותי, פוביה מכלבים. היא חייכה, וקראה לבעלה שנכנס לחדר אתה, ואת הכלב החביב השארנו ליד המזכירות שלי, שהסכימו לעשות עליו בייביסיטר, בחמלה רבה.