מייד לאחר אחת המלחמות האחרונות בישראל נפגשנו – מגוון רבנים של הציונות הדתית – ואחד הנושאים המעניינים שעלו היה היחס ללקיחת שלל האויב במלחמה בימינו. אשמח לשתף אתכם בכמה תובנות שעלו, ומתוך כך נשמח לשמוע גם את דעתכם בעניין.
ראשית יש לדעת שבימינו מקובל לחלק בין שלל מלחמה צבאי, כלומר כלי נשק וכדומה, שמקובל שהצבא לוקח למחסני התחמושת שלו, לבין שלל אזרחי, שלא לוקחים. יש כמה נימוקים מדוע לא לקחת כיום שלל אזרחי, אף שבתורה רואים שכן נלקח שלל זה. יש שאמרו שכיוון שבאומות העולם המתוקנות אין הדבר נעשה, יהיה בכך חילול השם אם אנו נעשה זאת.
יש שאמרו שזכותה של המדינה לתקן שלא ייקחו שלל אזרחי, כפי שמצינו לדוגמה ביהושע, שאמר שלא לקחת משלל יריחו. יש שהוסיפו גם שלפעמים האזרחים הנמצאים במלחמה אנוסים להיות שם, ולכן שללם עלול להיות אסור בלקיחה.
בפרשתנו התורה מלמדת על דרך המלחמה הראויה, על שלביה השונים, כמו הקריאה לשלום בהתחלה ומתי ואת מי מהאויבים הורגים. בדברים מוזכרת גם לקיחת השלל: "רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקיךָ לָךְ" (דברים כ, יד). כלומר, מותר לקחת שלל מהמלחמה. וכבר יעקב אבינו בברכתו לבנימין הבטיח "וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מט, כז).
המלבי"ם (ישעיהו ח, א) מבאר שמשמעות המילה 'שלל' היא "הרכוש והקניינים שנשאר הפקר אחרי נפלו בעליהם במלחמה, מעניין 'השמטה' כמו 'כי ישל זיתך'".
ואכן, נהגו בכל מלחמות ישראל לאורך כל הדורות לקחת שלל מידי אויביהם ולהשתמש בו בהתאם. כך מצאנו במלחמת מדיין, במלחמת סיחון ועוג, במלחמת דוד (שמואל א ל) ועוד. אך יש מלחמות שבהן נאסרה לקיחת השלל, כגון במלחמת יריחו ובמקומות חריגים נוספים, ובכל מקום שנאסר יש טעם מיוחד לדבר.
יש לשאול: מדוע מותר לקחת שלל, הלא גזל הגוי אסור (ב"ק קיג ע"א ושו"ע חו"מ שמח, ב, וכן שם שנט, א)? כמה מהאחרונים האריכו לדון ולפלפל בנושא, ולדוגמה בשו"ת דבר אברהם (א, י) ובשו"ת בית הלוי (א, כא) כתבו שעצם כיבוש המלחמה קונה גם את קניין הרכוש, השלל (ויעוין באריכות בספרו של הרב ש"י זווין, 'לאור ההלכה').
חוץ מההלכה בדבר עצם לקיחת השלל במלחמה יש גם דינים כיצד מחלקים את השלל. הרמב"ם (הלכות מלכים ד, ט) פוסק שיש לחלק כך: "…כל הממלכות שכובש – הרי אוצרות המלכים למלך. ושאר הביזה שבוזזין – בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש, ומחצית הביזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה, שנאמר 'כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו'".
כלומר, אוצרות מלכי האויב הולכים למלך. שאר הביזה מתחלקת, מחציתה למלך ומחציתה לחיילים. בין החיילים מתחלק השלל בשווה בין החיילים הקרביים, שלחמו בחזית המלחמה, לבין חיילי העורף, "היושבין על הכלים במחנה לשומרם".
בזמננו המציאות מורכבת יותר בנושא זה. הצבא כגוף צבאי יכול לקחת שלל, אולם הצבא אוסר על חיילים לקחת שלל לעצמם, ופרט לכך שתמיד צריך להישמע להוראות הצבא, מסתבר שהחלוקה הפרטית מתאפשרת רק על ידי הסכמה ממלכתית, וכשאין הסכמה כזו אסור לקחת שלל.
