“למה את נכנעת לו?” שאלתי את האם המובסת שישבה מולי. “למה את נותנת לו כסף לעשות דברים שאת לא מסכימה להם?”. “כי אם לא אתן לו״, ענתה “הוא ייקח לבד, ממני או מאחרים…״
אני פוגשת הורים שיש להם דילמות דומות ותשובות באותו הסגנון. “אם לא אאפשר לו לעשן בבית עם חברים, הוא יעשה זאת ברחובות בלי גבול”, “אם לא אקנה לו, הוא יצא מהמסגרת לגמרי”, “אם לא אקבל את הדיבורים הבוטים שלו, הוא לא ידבר איתי בכלל”.
מה משותף לכל הדוגמאות האלה? הילד, בעצם, אומר לי: “או שתהיה מוכן להשתתף ולאפשר מה שאני רוצה בניגוד לרצונך, או שאתנהג גרוע יותר”. והאיום עובד. הרי אף הורה לא רוצה שהילד שלו יהיה גרוע יותר, ולכן הוא משתתף בחטא הקטן כדי למנוע את בנו מהחטא הגדול יותר. נו, לא עדיף?
מזכיר לכם משהו? סמוטריץ אשם שהקמנו ממשלה עם “רע”ם”. אם היה מצטרף לממשלה עם “מרץ”, “העבודה”, ליברמן וכל מה שהפוך מהשקפת עולמה של “הציונות הדתית” לא הייתה היום ממשלה שנתמכת על ידי הערבים. נו, לא עדיף?
אז זהו, שלא. הגמרא במסכת שבת אומרת “אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך”. לכל אחד חשבון בפני עצמו. הרעיון להותיר לי ברירה של השתתפות בחטא אחד, כדי שאתה לא תחטא בחטא גדול יותר, מבלבלת את החשבון. אני לא אמור לקבל אחריות על המעשה האחר, הילד יכול שלא לחטא בכלל, לא בחטא הקטן ולא בגדול, ובוודאי לא להטיל את האחריות על כתפי.
זה קורה שמתבלבלים, כי הנחת היסוד שלנו היא שהילד, כביכול, יעשה מה שאסור בכל מקרה. לך יכולה להיות השפעה רק על גודל החטא.
א. הנחה זו תלויה בכך שאתה מאמין שהשני אכן יבצע את זממו בכל מקרה. לדוגמה: הילד יעשה דברים שאני לא מסכימה להם, וזה תלוי מאד אם אני אכן מאמינה בזה, או שיש לי אמון בילד שלמרות הצהרותיו שייך לטוב ומן הסתם יבחר בו.
ב. אין לך השפעה רק על גודל החטא. נתנו לך השפעה כזו תמורת משהו הרבה יותר קריטי לילד וזו הלגיטימציה לחטא הראשון.
לכן צריך ממש שלא להתבלבל ולהשאיר לילד או לאחר את האחריות המלאה על חייו ולא להיכנס למלכודת של טיהור, לגיטימציה ושותפות בדבר שאינו ראוי, גם אם יבחר להוסיף חטא על פשע. כי ראשית, השותפות מנקה את מצפונו. כך הסיכוי שיחזור בו נמוך. ושנית, היא משאירה אותו בלי אישיות ודרך עמידה ובוטחת בדרכה – לחזור אליה.