השבוע אכלתי עם חברים. הזמנו אוכל שהיה נראה ממש מעולה באתר וחיכינו לו בציפייה. אני חייבת לציין שאני לא הייתי מאד רעבה, אבל קבענו מראש שנאכל יחד, אז יאללה.
המשלוח הגיע! אנחנו פותחים אותו ומגלים להפתעתנו הרבה שהמנה היא ממש קטנה. כלומר, ממש. ושהיא גם לא נראית כל כך מדהים כמו באתר…
ואחרי שאנחנו טועמים אנחנו בעצם מוצאים את עצמנו צופים באיזו כתבת תדמית למקום אחר שמוכר אוכל רחוב, תוך כדי שאנחנו מסיימים את שאריות המנה שלנו – דבר שמראה כמה היה לנו טעים באותו הרגע…
אבל הכי הכי הפתיע אותי שסיימתי לאכול ואז הבנתי שאני רעבה. נורא רעבה. ולא הייתי רעבה בכלל לפני, כפי שצויין לעיל, כמה שורות מעל, תספרו אתם כמה.
אז וואלה, מסתבר שאפשר לאכול ולהתחיל להיות רעבים דווקא לאחר האוכל כי לא הזנו את עצמנו כראוי.
אתם מבינים לאן אני חותרת, נכון?
-
בואו נעבור לעולם הנפש, העולם הפנימי שלנו, החבוי, הקסום והנסתר. הוא מקבל כל הזמן ״אוכל״. כל דבר שאנו בוחרים לעשות, לראות או לבקש, הוא האוכל שלנו, ואותו הנפש צורכת. הנשמה תמיד יודעת מה טוב לה, כפי שהבטן תמיד יודעת מה טוב לה באמת, אלא שלפעמים הנפש והלשון מתבלבלות וטעמים חזקים או פיקנטיים או מתוקים יותר – קורצים להן.
ואחר כך יש כאב בטן. או רעב.
-
וכמה קשה להגיע לדיוק ולאיזון הזה, כי אין באמת נוסחת קסמים וכל אחד בתכל׳ס צריך למצוא את הדיוק שלו עם עצמו. לאחד דווקא מתאים דוריטוס חריף חמוץ, ולאחר – רבע לשבע שוקולד לבן, לאחת עושה טוב המבורגר ולאחרת סלט חלומי, אבל זה שמישהו או מישהי הגיעו לאיזון עם עצמם ויודעים מה טוב להם, לא אומר שזה מה שטוב לי. ככה שהנוסחה שלהם לאיזון, איננה הנוסחה שלי.
וכשכולם צורכים או אוכלים דברים שלא בהכרח מתאימים לי, או שנראים מאד מאד מפתים, ואז מתגלים כלא, זה מבאס.
למה? כי אחרי כמה זמן שמבינים שזה עושה לי פחות טוב וזה לא טעים לי, אבל שוב נופלים לאותה הנקודה, זה מבאס כי בתוך תוכך אתה יודע טוב מאד מה יגרום לך לאיזון ולתחושת שובע נעימה שתחזק אותך פנים וחוץ, אבל בעצם בחרת במשהו שלא טוב לך.
שוב.
-
אבל שוב, בין אם זה בתחום הנפש, ובין אם זה קשור באמת לאוכל ולגוף הפיזי שלנו, הגדולה היא לחייך ולומר – טעיתי. אני יודעת מה באמת טוב לי ואני עושה שוב מאמץ ונותנת לעצמי הזדמנות וצ׳אנס להתחיל מחדש. ואני מאמינה בעצמי שהפעם אני אצליח.
אבל צריך באמת להאמין.
אני יודעת, אני יודעת – ואז זה קורה שוב. לא צורכים נכון ובום.
ואז – שוב - צריך לעבור את כל תהליך הפיוס העצמי, הסליחה, ההכלה ולקיחת האחריות והכוחות לעמוד שוב במשימה.
ובאמת להאמין.
-
אולי זה יתסכל לשמוע, אבל יכול להיות שלעולם לא נצליח במשימה, מה שהיא לא תהיה.
אני רוצה לכתוב לכם: ׳אבל בסוף, תתגברו שוב ושוב, ותצליחו ותרגישו סיפוק אדיר׳. אחח, איזה משפט.
אבל אני רוצה להגיד לכם שלא. לא בטוח תצליחו. הלוואי שכן. זה גם קורה, כן? יש פעמים שמצליחים.
אבל יש פעמים שלא.
וגם בפעמים שלא – זה בסדר.
זה בסדר כי יכול להיות שזה בדיוק הנסיון שלכם. אולי הנסיון שלכם הוא לא לצלוח את הפיתוי, אפילו אף פעם. הנסיון הוא לראות אם אתם קמים כל פעם מחדש, למרות הכאב, למרות התסכול, למרות חוסר האונים שאתם יודעים באמת מה הדיוק שלכם ולא מצליחים ליישם אותו, ושוב – לנסות ולקוות ולהאמין שהפעם זה כן יצליח.
והלוואי, באמת יצליח.
-
האנשים שקרובים אליי יודעים שאני לא צורכת הרבה סרטים, אבל גם אם כן – אלו יהיו יותר סרטי ילדים. איזה כיף זה לדעת שלא משנה מה קורה בעלילה, תמיד הסוף הוא טוב, הא? יש בזה משהו קסום ומרגיע וכן וטוב. ואני תמיד אחת כזאת שמאמינה שיהיה סוף ממש טוב, כמו באגדות, אז סרטי הילדים תואמים אותי.
יצא לי לחשוב שגם בחיים זה ככה. איזה מדהים זה אם היינו יודעים מתחילת ״הסרט״ שלנו, שבו אנו הגיבורים הראשיים, שתמיד הסוף יהיה טוב. כמה נחת זה מביא לחיים, כמה שמחה, כמה דיוק.
תגידו לי – מורי, קורים דברים רעים בעולם. נכון. מסכימה. לא מתווכחת. אבל הכל נעשה כחלק ממשהו גדול יותר, רחב יותר, שאנו לא יודעים מה יביא בחובו.
וזה תהליך הגאולה.
ואנחנו לגמרי שם.
ואם נבין שאולי הנסיון שלנו הוא לא תמיד לפצח את הקשיים, אלא לחיות לצידם ולהתגבר שוב ושוב ולקום ולחייך מחדש ולנשום גם כששורף ולהתרחב כשלוחץ, ובאמת להאמין – אז באמת נרגיש גאולה.
-
ה׳ תמיד מקדם אותנו לעבר הטוב. הטוב הוא לא בהכרח אגואיסטי ומה שיסב לי ברגע זה נחת. אנחנו חלק משרשרת אדירה, שרשרת של דורות, שהולכת מטוב לטוב כל תקופה. הטוב הזה נקרא בפשטות לעשות את רצון ה׳, גם אם אני לא מרוויחה מידית, ואולי בכלל לא. גם אם הדרך ממש בגוון מעורפל ולא ברור כרגע – כי זו הדרך שלי.
וזו דרך הגאולה.
-
זה טור פרידה, אז בואו ואמרו שלום.
חברים אהובים. אני ממש מתרגשת להקליד לכם את סיום הטור הזה. אני מסיימת אתכם היום תקופה ארוכה כל כך. עברתם איתי תהליך גדול ומורכב, גדלתם איתי, צמחתם, שימחתם במילותיכם הטובות, במיילים המפרגנים, בווצאפים, או אפילו ברחוב כשעצרתם אותי ואמרתם: ״היי מוריה, את לא מכירה אותי, אבל אני מכיר אותך…״.
תודה על מילים טובות, על תהליך, על שאיפשרתם, על אנרגיה חזקה ומצמיחה וטובה, כן, הרגשתי אותה…
כמה תהליך יש ב״מאחורי הקלעים״ של עיתון. אתם מקבלים ליד מוצר מוגמר ויפה ומהודק, אבל כמה עבודה ישנה מאחוריו. כך גם בתהליך האישי והכללי של כולנו – מאחורי הקלעים של הגאולה הוא מורכב, ארוך ולפעמים קשוח, אבל חכו איזה ״מוצר מוגמר״ יפהפה יתגלה.
אוהבת אתכם כל כך ואתם בהחלט יותר ממוזמנים להמשיך לשמור איתי על קשר דרך מייל, ווצאפ, פייסבוק או כל דרך יצירתית אחרת שתעלה על דעתכם. תפתיעו אותי. ברחוב, האמת, לפגוש אתכם פנים אל פנים זה הכי כיף.
אני מתקדמת הלאה, אבל אתם תמיד ממשיכים איתי.
שבת של שלום ואור וטוב בעזרת ה׳