מדינה ב(פוסט) טראומה

אני רוצה לספר לכם סיפור שלא תשמעו בדרך כלל בתקשורת.
ביום חמישי, מוצאי יום העצמאות הייתי בדרכי לשוק מחנה יהודה בירושלים, לפגוש חברים. תוך כדי טלפונים של סגירות אחרונות על איפה נשב ואת מי נפגוש, מתחילות להגיע הודעות על הפיגוע המזעזע בעיר אלעד. והלב מתחיל לדפוק. אין, פשוט אין יותר עצבים לפיגועים האלה. עוד ועוד יהודים נרצחים ואנחנו פשוט בוהים מהצד ולא באמת יודעים מה לעשות.
אבל החלטנו שאותנו זה לא יעצור ואנחנו, לא ניתן למחבלים את מה שהם באמת רוצים חוץ מלהרוג אותנו. החלטנו בכל זאת לקיים את המפגש.
מי שירושלמי או קצת בקיא במקומות הבילוי בארץ יודע שבימי חמישי ובמוצש”ים רחובות השוק מחליפים את בגדיהם – וממקום מלא באסטות וריחות מטבח ביתיים, הם מתמלאים במוזיקה, ריחות של בירה ואווירה טובה וצעירה.
בחזרה לסיפור שלנו: איך שאני מגיע לפאתי השוק הפתוח אני שומע צעקות מכל עבר, והמוני המוני אנשים רצים לכל עבר, יחד עם צעקות “פיגוע! פיגוע! מחבל!”. במקביל אני רואה שוטרים שרצים לכיוון האירוע, ועשרות רבות של נשקים צבאיים ואזרחים נדרכים באוויר. כולם רצים לחפש את המחבל הנתעב. אחרי כמה דקות גם האמבולנסים נכנסים לפעולה ופרמדיקים מפנים על אלונקות פגועי הלם אשר מתקשים לנשום.
ואני, עומד מהצד ומנסה להבין – מה קורה פה? ממתי מי שמפונה ראשון אלה פגועי ההלם? איך זה שהיה כאן עכשיו פיגוע, מטר מאיפה שאני עומד, ועדיין יש כל כך הרבה אנשים? למה אף אחד לא לוקח פיקוד על האירוע? אני נכנס לאתרי חדשות לראות אם דווחו על זה משהו ו… כלום. מסתבר שלא היה כלום, כי אין כלום. כמה חברה שראו חייל שיצא לחופשה קצרה מהצבא, חשבו שזה מחבל והחליטו להרים את השוק על 2,000 יושביו באוויר עם צעקות “מחבל! מחבל!”, וכל זה פחות מחצי שעה אחרי פיגוע עם שלושה נרצחים חצי שעה נסיעה מהמקום, פשוט הזיה.
תחשבו רגע על הסיטואציה, אלפי אנשים יוצאים לבלות בסוף שבוע, קצת להתנער מהמציאות המשוגעת הזאת שאנחנו חיים בה, קצת לשכוח מהבוס הזועם בעבודה, מהמפקד המקדר בצבא או סתם פשוט ליהנות. והטראומה המטורפת הזאת פשוט לא עוזבת אותנו. גם אם המצב ישתנה עדיין נצטרך להמשיך ולהתמודד עם הפוסט טראומה.