אברהם הוא האישיות הראשונה בתנ"ך. האישים בתנ"ך המוזכרים לפניו ממלאים בעיקר פונקציה כלשהי, בראש ובראשונה העמדת תולדות (אדם, חוה וכל שרשרת הדורות המסתעפת מהם) וכן הצלת האנושות (נח ובניו). קווי האישיות שלהם המובאים בתורה מעטים וגולמיים. לא כן אצל אברהם. אישיותו רבת הרבדים נפרשת לפנינו בפרוטרוט במחשבה, בדיבור ובמעשה: אברהם הוא האינדיבידואל הראשון בהיסטוריה.
סוקרטס חי כמעט אלף וחמש מאות שנה אחרי אברהם אבינו. אם אברהם הוא האינדיבידואל הראשון בהיסטוריה, סוקרטס הוא האינטלקטואל הראשון בהיסטוריה. אינטלקטואל הוא אדם ששואל שאלות לא לשם התרסה אלא כדי להרבות ידע. מי כמונו היהודים יודע ששאלה נכונה אחת שווה אלף תשובות. האינטלקטואל אינו מסתפק במובן מאליו. סוקרטס שאל הרבה שאלות. הוא ראה בעצמו מיילדת העוזרת ליילד ידע.
מסוקרטס נפרדו כל נהרי האינטלקטואליות בעולם. הוא פיתח שיטת מחשבה הנשענת על השכל האנושי בלבד, בלי להסתמך על מסורת כלשהי, גם לא על מסורת דתית. הוא זנח את המסורת האלילית היוונית, אך מה יעשה? תורה לא קיבל, ואין זו אשמתו, כפי שמציין רבי יהודה הלוי, שהעריץ אותו: "סוקרטס והדומים לו […] אלה אינם כי אם יחידי סגולה שכיום אין תקוה להגיע למדרגתם" (כוזרי ג, ס).
סוקרטס לא השאיר אחריו כתבים, אך הוא הונצח ברבים מהדיאלוגים של אפלטון תלמידו. באחד מהם, אותיפרון (על שם בר הפלוגתא של סוקרטס בדיאלוג זה), שואל סוקרטס את אותיפרון שאלה שהטורף שלה, אם כי בניסוח קצת שונה, הוא אם המעשה המוסרי הוא מוסרי בגלל שהא‑ל ציווה עליו או שמא הא‑ל ציווה עליו משום שהוא מוסרי (אגב, סוקרטס, כמנהגו, לא השיב על השאלה).
האינטואיציה הדתית הבסיסית היא לומר שהאפשרות הראשונה היא המתחייבת מבחינה דתית. הא‑ל הוא אדון הכול והוא שקובע מה טוב ומה רע: מה שהוא מצווה עלינו הוא טוב, מה שהוא אוסר עלינו הוא רע. שניהם, הטוב והרע, נעשים טוב או רע מתוקף הציווי הא‑לוקי. אם כן, הא‑ל, בורא הכול, בורא גם את המוסר. ואולם אליה וקוץ בה: תפיסה זו הופכת את המוסר לשרירותי מנקודת מבט אנושית. לו יצויר למשל שהא‑ל יצווה לטבוח באכזריות תינוקות חסרי ישע, ייחשב המעשה למעשה טוב מתוקף המצווה. אכן הא‑ל אינו מצווה כך, אך באופן עקרוני (לו יצויר וכו') אין עצה ואין תבונה – צו האל הוא המעשה הטוב.
מפרשת המשא ומתן בין הקב"ה לאברהם על גורלה של סדום אבינו עולה בבירור עמדה אחרת. אברהם מתריס כלפי הקב"ה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" האם אתה נוהג בחוסר צדק? אם כן, אברהם מניח תפיסה של צדק שלכאורה גם האל מחויב לה. עם כל הקושי והפגיעה כביכול בכול יכולתו של הא‑ל (הכוללת לכאורה את סמכותו הבלעדית לקבוע מה טוב ומה רע), אנו חייבים לומר שההתמקחות של אברהם אבינו על סדום מבוססת על תפיסה שמוסר טבעי נטוע בקרבנו גם ללא הצו הא‑לוקי.
האמת היא שזוהי דעתם של רוב ההוגים היהודים בכל הדורות, מרבי סעדיה גאון דרך הרמב"ם ועד הראי"ה קוק, ואכמ"ל. ובאשר לקושיות התאולוגיות המתעוררת מכך – כפיפותו לכאורה של הא‑ל למוסר וכן כיצד כל זה מסתדר עם פרשת העקדה (שממנה עולה לכאורה הפוך) – לא‑לוקים פתרונים (להרחבת הדיון בנושא זה ולהצעת פתרונות ראו ספרם של דני סטטמן ואבי שגיא, 'דת ומוסר').
