כלי גבר ושמלת אישה
בספר דברים יש התייחסויות להתנהגות לא רצויה בין נשים לגברים: "אשת יפת תואר" (דברים כא, יא), איש המעליל על אשתו הטרייה "עלילות דברים" (שם כב, יד), ניאוף (שם, כב–כד), אונס (שם, כה–כט) ועוד (שם כג, א, יח–יט; כד, א–ד).
גם הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה) שייך להתנהגות המפרה את היחס הרצוי בין נשים לגברים. התנהגות זו מכונה בהמשך הפסוק "תועבה". האיסור "לא ילבש" מתפרש על פי רוב כקשור בחוסר צניעות הגורם לעירוב בלתי מבוקר של נשים עם גברים ולהפקרות מינית. גם הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, פרק לז) מביא טעם זה: "שהמעשה הזה מעורר את התאוות ומחייב מיני פריצות".
עם זאת הטעם העיקרי שהרמב"ם מביא לאיסור זה מסתמך לפי עדותו על מידע היסטורי: "תמצא בספר טֻמטֻם (המיוחס לחכם הודי בשם זה) שילבש האיש בגד צבוע של אישה כאשר הוא עומד לפני נוגה, ותלבש האישה שריון וכלי נשק בשעה שהיא עומדת לפני מאדים". הכוכב נוגה (Venus) נתפס בתרבויות עתיקות כסמל הנשיות, ואילו מאדים (Mars) נחשב לסמל הגבריות. על פי הרמב"ם היה בעבר טקס דתי שגברים התחפשו בו לנשים וניסו לרכוש לעצמם בדרך מאגית זו מיומנויות נשיות החסרות בטבעם, ואילו נשים לבשו בגדים ואביזרים של גברים כדי לזכות בתכונות גבריות. כנגד עבודה זרה זו, על פי הרמב"ם, אסרה התורה על נשים ללבוש לבוש מובהק של גברים ועל גברים ללבוש לבוש מובהק של נשים.
את הרמב"ם תקפו חכמי ישראל בדורו ובדורות שאחריו על דרכו להציע לעיתים טעמי מצוות הקשורים במציאות היסטורית חולפת, בפרט בסוגים של עבודה זרה שעברו מן העולם. לדעת המבקרים, טעמים מעין אלו בעייתיים משום שהם מעוררים תהייה באשר לצורך להמשיך ולקיים מצוות שכל תכליתן להילחם בעבודה זרה שחדלה מלהתקיים (כמו זו המתוארת בספר טֻמטֻם).
כנגד קושיה זו ייתכן שנמצא תשובה דווקא בתקופתנו. יש להשיב כי הרצון והמאווים שבאו לידי ביטוי באלילות פשטו ולבשו צורות במהלך ההיסטוריה, אך הם עדיין קיימים בלב בני האדם. למשל, הרצון להפוך את היוצרות וליצור אידאולוגיה המאפשרת מעבר חופשי בין נשים לגברים, שהיה קיים באלילות, קיים גם בזמננו ב"לבוש" חדש. אשר על כן איסור "לא ילבש", שכוּון נגד עבודה זרה, לא איבד את הרלוונטיות שלו גם לאחר שהעבודה הזרה הספציפית שנגדה כוּון נעלמה, כי המאוויים האנושיים שעמדו מאחורי אותה עבודה זרה עדיין חיים ובועטים. באיסור "לא ילבש" נתנה התורה מענה לא רק לספר טֻמטֻם אלא גם לתקופתנו אנו.
לפני זמן מה הבאתי ב'מושג השבוע' את עיקרי תפיסתו של רב והוגה מודרני, הרב יוסף צבי קרליבך (1883–1942) הי"ד, בעניין ההפרדה בין גברים לנשים בזמן תפילה, הנושק לענייננו. רק עכשיו שמתי לב שגם הרב קרליבך מפריד בהקשר הנ"ל בין רובד בסיסי, הקשור לצניעות, לרובד שמעליו, הקשור לעניינים מטפיזיים (להרחבה בנושא זה ראו באתר 'גילוי דעת', מושג השבוע 'העצמה נשית', פרשת בשלח תש"ף, גיליון 478).
ראויה לציון החריפות שבה עמד הרב קרליבך, שהיה על פי רוב מתון בדעותיו, על קיום ההפרדה בבית הכנסת: לדידו, מהשינויים שהנהיגו הרפורמים הכול נסבל – אפילו ההידמות הטקסית לכנסייה – חוץ מביטול ההפרדה בין נשים לגברים. לפי תפיסתו, ביטול ההפרדה בין נשים לגברים מבית הכנסת נוטל את הניצוץ האחרון של נשמתו היהודית. הפסוק "זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז) אינו מתאר תאונה מצערת שיש להתגבר עליה אלא את רצונו של הקב"ה.
