מיוחדים מסוג שונה

01
לפני כשנתיים חזר בננו הקטן, נתיב, מיומיים טיול שנתי. מיד כשהוא הגיע הביתה הוא אמר: 'אמא ואבא, זוכרים שבלילה לפני הטיול השנתי לא ישנתי מהתרגשות בבית? אז גם אתמול בלילה בטיול לא ישנתי, אני רוצה להתקלח ומיד ללכת לישון'.
כשנתיב התעורר בבוקר שאלתי אותו: 'נתיב, למה לא ישנת בלילה בטיול?'נתיב ענה : 'היינו כל החברים ביחד עד בערך אחת בלילה ואז ניסיתי להירדם וממש לפני שנרדמתי שמעתי מישהו בוכה: 'אמא, אמא, אמא…'. פתחתי את העיניים וראיתי את אחד הילדים- ילד מיוחד מהכיתה שלנו (ילד שיש לו תסמונת דאון) בוכה.
ראיתי שהוא נועל את הנעליים שלו ומתחיל לרוץ. רדפתי אחריו, חיבקתי אותו ונשארתי איתו ער כל הלילה כדי לחזק ולעודד אותו'.
02
מכיוון שחמשת ילדנו הגדולים למדו בבית ספר 'ראשית' והיום לומדים בו שני ילדנו הקטנים, אנשים שונים שואלים אותי על בית הספר , שהוא בית ספר משלב באופן מלא, בכל כיתה ישנם כמה ילדים מיוחדים לדוגמא עם נכות, תסמונת דאון, אוטיזים, פיגור וכו'.
שואלים אותי האם הילדים המיוחדים לא מפריעים לילדים האחרים להתקדם בלימודים. ואני תמיד עונה את אותה תשובה: 'הילדים המיוחדים הם המתנה הכי גדולה של הילדים שלנו. הם הופכים גם את ילדנו להיות ילדים מיוחדים מסוג שונה'.
03
אוסיף כמה סיפורים הקשורים לבית הספר.
כל שנה ביום הראשון של שנת הלימודים יש מנהג מדהים ומרגש בבית הספר. כל ילדי בית הספר עושים טקס גדול רועש ושמח, טקס שבסופו עומדים כל תלמידי בית הספר בשתי שורות ומקבלים בשירה, בשמחה ובאהבה את ילדי כיתה א', הילדים הקטנים שרק נכנסו לבית הספר .
באחת השנים היה בכיתה א' הנכנסת ילד של חברים שלנו שקוראים לו יובל. יובל הוא ילד עם נכות די קשה שמובילים אותו באופניים מיוחדים .
יובל החליט לבד שבטקס שבו כל חבריו לכיתה נכנסים לבית הספר גם הוא נכנס על רגליו בעזרת קביים כמובן ועם ברזלים תומכים לרגליו.
ואז כמו בכל שנה ילדי כיתה א' עברו בין שתי השורות וכל תלמידי בית הספר הריעו להם ושרו להם ברוכים הבאים.
התלמידים עברו את המסלול די במהירות כשמבול של סוכריות טופי נוחת על ראשם.
ופתאום השתרר שקט מוחלט בחצר בית הספר, שקט שהיה ניתן לחתוך אותו בסכין.
יובל המתוק נשאר לבדו אחרון, הוא לא הצליח כלל להתקדם כשחבריו וחברותיו לכיתה רצו במהירות. הוא התחיל ללכת עם הקביים באיטיות ובמאמץ רב בין שתי שורות התלמידים.
ואחד התלמידים שקלט את הסיטואציה החל פתאום לצעוק "יובל, יובל, יובל…".
כל תלמידי בית הספר הצטרפו לעידודו של יובל והחלו גם הם בצעקות "יובל , יובל, יובל…".
וכך בעוד יובל גומע (במאמץ כמעט בלתי אנושי) את עשרות המטרים שנותרו לו. עמדו מאות תלמידים והריעו לו בחיבוק גדול של עידוד ואהבה גדולה.
אנחנו יחד עם הוריו של יובל, ויחד עם שאר הורי ילדי כיתה א' וגם יחד עם מנהלת בית הספר וכל צוות המורים, בכינו בכי של התרגשות .
יובל סיים את ההליכה המאומצת כשחיוך ענק היה מרוך על פניו ונכנס בשמחה ובאהבה יחד עם חבריו לכיתה א'.
04
ואסיים בסיפור שמבחינתי קשור בהשראה שיצר בית הספר 'ראשית' לשבעת ילדנו.
לפני מספר שנים ניצן בתנו היתה בקבוצת הגיל בראש צורים, שעשתה את מופע הדגלנות המסורתי, מופע המסכם את חודש הארגון של תנועת בני עקיבא.
ילדינו מחכים שנים (בערך ממתי שהם זוכרים את עצמם) להיות אלו שיעשו את מופע הדגלנות.
ניצן וחבריה התאמנו חודש שלם למופע.
כל יום ניצן חזרה מהחזרות מלאה בשמחה ובגאווה.
כשהגענו לערב המיוחל שמסכם את חודש הארגון, כל ההורים הגאים החזיקו את הפלאפונים והמצלמות בידיהם מוכנים לפעולה.
הילדים המתוקים עמדו בשתי שורות עם הדגלים המונפים.
המדריכה הפעילה את המוזיקה והחניכים החלו לצעוד בצורה מרשימה.
בערך דקה לאחר שהמופע התחיל, ילדה אחת מיוחדת עם בעיות בתקשורת, שהיתה חלק מהקבוצה התחילה להסתובב בין השורות ולא הצליחה להשתלב במופע.
ראיתי את המבט המתלבט בעיניה של ניצן מה לעשות האם להמשיך ללכת בטור הילדים ולהמשיך במופע או… ואז עם כל הקושי היא עזבה את השורה שלה ורצה לילדה, היא לקחה אותה לידה, ומאותו רגע עשתה איתה את כל מופע הדגלנות.
עמדתי עם המצלמה ופשוט בכיתי.
בכיתי מרגישותה של ניצן, שמאותו הרגע שבו צירפה את הילדה אליה מופע הדגלנות שלה השתבש ולא היה משהו.
אבל מבחינתי מופע הדגלנות שלה היה מושלם.
ואני מתפלל שנזכה כולנו להיות בנתינה, בחמלה ובאהבה כלפי כל המיוחדים שסביבנו.