- ברח׳ יפו בירושלים פגשתי פעם את ראש ישיבת פורת יוסף, חכם שלום כהן, עומד לבדו וממתין לאוטובוס. כמובן ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו בהלכה. הדיון ההלכתי מעניין לכשעצמו, אבל הפתיחה הזאת חשובה לא פחות. אני בטוח שרבים רצו להסיעו ברכבם אלא שהוא העדיף את דרך הפשטות והצניעות. (ואגב, זה עוד אחד מיתרונות השימוש בתחבורה הציבורית…).
ומעניין לעניין, סיפר לי ר׳ אליהו סעידיאן על מידותיהם של רבני פורת יוסף: ״עמדתי בפתח הישיבה בשעת בוקר כשהגיעו יחד חכם בנציון אבא שאול וחכם יהודה צדקה, וכך נשמע הוויכוח ביניהם: חכם בנציון: ׳קודם ייכנס ראש הישיבה׳. חכם יהודה: ׳קודם ייכנס הגדול בתורה׳. חכם בנציון: ׳בישיבה מכבדים את ראש הישיבה׳. חכם יהודה: ׳אם אני ראש הישיבה אני קובע שכבודו ייכנס ראשון׳.
ראיתי מישהו שניגש עם שאלה בהלכות נידה לחכם יוסף עדס, מראשי הישיבה. הרב עדס חזר על הטור, בית יוסף ושולחן ערוך כל כך הרבה פעמים עד שידע כל סעיף בעל פה. אבל הוא אמר לשואל: ׳שאלה בהלכה? אני לא רב, לך תשאל את פלוני׳. פלוני היה אברך צעיר שזה עתה עבר את מבחני הרבנות.
ראש הישיבה הנוכחי, יבלח״א הרב משה צדקה, אמר פעם: ׳אדם נכנס לבית הכנסת, ומוצא שמישהו התיישב במקומו. הוא יכול להגיד משהו, אבל הוא יכול גם לשתוק ולנצל את ההזדמנות לגלות קלה…כפרת עוונות. אשריו. לצערי, אני אף פעם לא זוכה לכך. אנשים לא יושבים על כיסא ראש הישיבה. הלוואי וזכיתי׳. - סיפר לי הרב מנחם ראב (ממשפחת מייסדי פתח תקווה, כיום בירושלים): ״גדלתי בארה״ב. לקראת סיום לימודי התיכון בעירי נסעתי לניו יורק ונבחנתי אצל רבי משה פיינשטיין, ראש ישיבת ׳תפארת ירושלים׳, כדי להתקבל לישיבתו. המבחן היה בפרק ׳הזהב׳ בבבא מציעא. ר׳ משה קיבלני, ואף הציע לי לגור בביתו בזמן לימודי בישיבה. היו לי עוד שני מבחני בגרות שטרם סיימתי. חשבתי לעבור אותם בניו יורק תוך כדי לימודי בישיבה, אבל בבירור שערכתי הסתבר שאין אפשרות כזאת, ואצטרך בניו יורק להיבחן על כל המקצועות מחדש. האפשרות האחרת הייתה לחזור לעירי ולסיים את שני המבחנים, ורק אז לבוא ללמוד בישיבה. לא הצלחתי להחליט וניגשתי להתייעץ עם ר׳ משה בעצמו. הוא יעץ לי לשוב לעירי, לסיים את הבגרויות, ואז לחזור. כך עשיתי, אלא שלא חזרתי לישיבתו. נרשמתי ל׳ישיבה-אוניברסיטה׳, למדתי כמה שנים אצל הרב יוסף דב סולובייצ׳יק וממנו גם קיבלתי סמיכה לרבנות. ר׳ משה מעולם לא הביע ביקורת על כך שלא חזרתי ללמוד בישיבתו, אחרי שנסעתי בעצתו, למרות הצעתו הכל כך נדיבה כלפיי. להפך – הוא תמיד הביע חיבה ותמך בי בכל דרכי. התמניתי לרב קהילה, וכשעלו שאלות שהתקשיתי להכריע בהן הייתי פונה אליו.
בזכות גדלותו בתורה, כוח ההיתר שלו היה עצום וגם רגישותו. התמחיתי בגיטין, פעם הצליחו להוציא גט מבעל במדינה אחרת, והגט הגיע לידי כדי למוסרו לאישה בקהילתי. הגט היה מלא פגמים והיה מאוד קשה להכשירו הלכתית. צילמתי אותו ושלחתי לר׳ משה לפסיקתו. ר׳ משה שאל אם נוכל להשיג גט חדש, אמרתי שזה לא נראה אפשרי. הוא אמר: ׳הגט כשר, מסור אותו ליד האישה, אבל מייד אחר כך – שרוף אותו׳. הוא לא רצה שיקלו להכשיר גט בעייתי כזה, ומאידך גם לא רצה שיפקפקו בכשרות הגירושין של אותה אישה״.
תפריט
