יש לי ילד בן 9 רגיש במיוחד. כשאנחנו בחברה בתוך זמן קצר הוא מתחיל: "אימא, בואי נלך", וחוזר על זה כל כך הרבה פעמים שלא נעים לי מאחרים. הוא ממש מנג'ס לי. אם אני לא נענית הוא פשוט מתחיל לבכות, ואז בכלל זה בלתי נסבל, לכן אני מראש נכנעת והולכת. אני אף פעם לא מצליחה לדבר עם שכנה או להישאר לקידוש אחרי התפילה בקהילה וכדומה. מה לעשות?
תשובה
אימא יקרה, אני מבינה מדברייך שכיוון שאת חושבת שהוא רגיש מאוד את מבינה אותו ומרחמת עליו, ומנגד את נכנסת למצבים שאת לא מעוניינת בהם, וזה מעצבן.
האם הכרחי שילד רגיש שקשה לו להסתדר יעמיד אותך במצב של אי-נעימות מהשכנים ומעצמך ("מסכן, למה את לא הולכת איתו?") ובעצם ינהל אותך ויאלץ אותך לעשות דברים שאת לא מעוניינת לעשות? האם אין לו דרך אחרת לפתור לעצמו את הקושי? לחכות בצד עד שתרצי ללכת, להישאר לקרוא משהו בבית הכנסת או אפילו להתמודד עם הרגישות שלו ולנסות יותר להתחבר לסביבה שהוא חי בה ועתיד לחיות בה בשנים הקרובות? למה הוא לא עושה אותו דבר לאבא שלו?
נימקת ברגישות שלו וקיבלת אותה כנתון בלתי משתנה. אבל גם אם יש לו קושי, הדרך להתמודד איתו בחירית, כאמור. למה הוא בוחר להתמודד כך? כזכור, לא נשאל למה אלא בשביל מה? מה הילד משיג באופן לא מודע מהתקשורת הזו איתך?
לא צריך להיות גאונים. מה שקורה בפועל אצלך, אימא, זו המטרה. פעמים רבות אנו פוגשים ילדים שהחולשה שלהם הופכת למקור היכולת לנהל את הוריהם, שכן אין לנו אומץ, מחשש שנפגע בהם, להציב להם גבולות ולשמור על הצרכים שלנו ושל שאר בני המשפחה.
מה באמת טוב לילד? האפשרות שאומרת "אתה רגיש, זו בעיה קשה והעולם צריך להבין אותך ולהתאים את עצמו אליך" משאירה אותו קטן וחסר תקווה לשינוי, בלי פיתוח של התחשבות בצורכי האחרים.
יותר מזה, ילד שמרגיש בתת-מודע שלו שככל שהוא חלש כך נכנעים לו יותר, שמשיג את ההתקשרות, את השייכות להורים, באופן שגוי, "רק אם אני שולט בהם אני ממחובר", ישמור על הבעיה שלו. אבל קורה כאן עוד משהו: הוא מבין שהוא שמנהל את העסק, וזה כבר משאיר אותו לכאורה מנצח אך חשוף בצריח. הוא קובע מה יהיה, אבל הוא גם יודע שהוא לא כל כך יודע מה טוב ונכון לו, וזה באמת מערער. הוא זקוק להורים בוטחים ומובילים שיכוונו אותו ויתווכו לו את החיים, שייתנו פרופורציות מה קשה באמת ועל מה כדאי להתגבר.
בראש השנה, יום הדין, אף שאנו רועדים מאימת הדין יש משהו משמח בעומק הנפש: יש מנהיג לבירה. גם אם המחיר הוא שאנחנו נענשים על מעשינו, עדיין יש דין ויש דיין. לא מוותרים לנו ולא מוותרים עלינו, דורשים מאיתנו להגיע לצורתנו המתוקנת כמו שעלתה במחשבתו בתחילה. העולם אינו הפקר ולא "כל דאלים גבר", יש מי שעושה סדר כדי להביא את העולם למגמתו.
כשאין סמכות אין על מי לסמוך! לכן כשאנו אומרים "ה' הוא המלך", כשילד יודע שיש בבית הזה מלך ומלכה, יש לו על מי להישען. הוא יודע שהם לא פועלים מלחץ או מרצון לרצות אלא מצד האמת, שרואה את טובתו ואת טובת המשפחה כולה.
מה לעשות? הסבירי לו ממקום בוטח שאת יודעת שהוא ימצא דרכים להתמודד בהן עם הקושי, וכשאת תחליטי שהגיע הזמן ללכת, הוא יוכל להצטרף אלייך. ולעצמך תגידי שגם אם יבחר לבכות או ליצור לחץ אחר זה לא ישנה את ההחלטה שלך, כי הוא זקוק לך כמלכה. ייתכן מאוד שכשיבין שהדרך הזו אינה מתאפשרת הוא יגלה בעצמו דרכים טובות יותר להתמודד, או שאולי אפילו לא קשה לו כל כך כמו שחשב. בהצלחה.
בהצלחה, אהובה
