מתי נראה כבר את סוף הפגישות?

מתי כבר נראה את סוף הפגישות? אנחנו נפגשים שנה אחר שנה, ואין לנו עוד כוח.

הייאוש מתחיל לכרסם בנו משום שאנחנו לא רואים ששום דבר מתקדם באמת, ובעיקר לא רואים את הסוף. אילו בא אליהו הנביא ואמר לנו שבעוד שנתיים נתחתן היינו נרגעים, כי יש סוף לייסורי הבדידות. אבל כשאין לנו שמץ של מושג מתי כל זה ייגמר אנו מאבדים את התקווה וודאי גם את השמחה.
בחג הסוכות קורה דבר מיוחד במינו. זהו החג השמח ביותר, אף על פי שלא מובן לשמחה מה זו עושה. שמחה בדרך כלל מגיעה לאחר שמגיעים לאיזו שלמות שחיכינו וציפינו לה, אם קנינו משהו חדש או הגענו ליעד מסוים שהצבנו לעצמנו. הדרך אומנם הייתה קשה ומפרכת, אך ההגעה ליעד משמחת אותנו מאוד. אבל בסוכות השמחה הגדולה ביותר היא דווקא על הדרך. היינו במדבר, בדרך, ולארץ ישראל טרם הגענו, ואנו מצווים לשמוח דווקא על מעלת הדרך. גם בבית המקדש לא הייתה השמחה הגדולה על ניסוך המים על גבי המזבח אלא דווקא על הדרך לשם, שמחת בית השואבה. איזו מעלה מיוחדת יש דווקא בדרך? איזו שלמות מונחת בה?

שלושה עניינים מיוחדים דווקא בדרך: 

1) אנו צועדים לקראת מטרה חשובה ונעלה, וככל שהמטרה גדולה יותר גם הדרך אליה נעשית חשובה ומשמעותית כי רק מכוחה אפשר להגיע לתכלית; 

2) הדרך בנויה בשלבים: עברנו מ”ב מסעות במדבר, וכל אחד מהם הכשיר אותנו באופן אחר להיות ראויים ליעד הנכסף; 

3) הדרך מושגחת ומתאימה לנו. חסינו בצילם של ענני הכבוד וחשנו את השמירה וההגנה המיוחדת שלהם, שהם נושאים אותנו בכנפיהם בדרך אל הארץ המובטחת.
גם הדרך אל הזוגיות הנכספת רצופה בתחנות שונות ומשונות, אך כדאי תמיד לזכור ולשנן את מעלת תהליך החיפוש אחר האהבה:
1. אנו עסוקים במטרה החשובה ביותר בתורה! הקשר הנעלה ביותר בין הקב”ה לישראל הוא קשר של זוגיות, כפי המתואר בשיר השירים. בקודש הקודשים מעל התורה הייתה כפורת עם דמות זכר ודמות נקבה הקשורות זו בזו, ורק למען שלום בית הסכים הקב”ה למחוק את שמו כדי להטיל שלום בית בין איש ואישה (בפרשת סוטה), שהשכינה שורה ביניהם. ממילא כל תהליך החיפוש אחר בניין הבית והזוגיות הוא עיסוק בדבר מצווה, לבנות מעון לשכינה, והוא מרומם אותנו אליה.
2. ככל שהמטרה גדולה יותר גם ההכשרה אליה גדולה יותר, ולכל אחד דרך משלו שהוא צריך לעבור ולהיבנות על ידה. כל מפגש עם אדם חדש מוציא מאיתנו צד אחר באישיותנו, ואנו מגלים את הרב-גוניות שבנפשנו, המכילה כל כך הרבה סגנונות של אנשים שונים. בכך היא מסגלת לעצמה את תכונת ההכלה החשובה כל כך לבניין הזוגיות וגם מאפשרת לנו לחשוף את נקודת השורש הפנימית השוזרת את כל שלל הופעותיה ולזהותה כעצמיות שלנו. רק אז אנו ראויים לחבר אותה עם בת בריתנו: “זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי”.
3. היכולת לצעוד בדרך כשלא רואים את הסוף היא רק מכוח האמונה והיא עצמה בונה את האמונה. אמונה באמת, אמונה בטוב ואמונה בעצמנו: האמונה שמיום שסיים הקב”ה את בריאת עולמו הוא עסוק רק בזיווג זיווגים, ואנו נתונים תמיד להשגחתו הפרטית, האמונה שה’ טוב תמיד לכול ורחמיו על כל מעשיו, אלא שהטוב שהוא מכין לנו גדול ועמוק יותר מהציפיות שלנו לטוב קטן, ובעיקר האמונה שאם ה’ מצווה אותנו להתחתן ולהקים בית, ואנו פוגשים את ציוויו הן בתורה, הן ברצון העמוק שהוא שם בנו, הן בעולם הסובב אותנו, אנו סמוכים ובטוחים שאנו מסוגלים לכך וודאי נגיע לכך, כי לזאת נועדנו!
“גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גודלנו אנו שוכחים את עצמנו” (אורות התחיה ה).