בזמן שאנו הסתגרנו בבית וייחלנו לצאת קצת היו מי שישבו רחוק מהבית ורק ייחלו לחזור אליו, ולו רק בשביל לתת נשיקה וחיבוק למשפחותיהם. החיילים היקרים שלנו, הפרוסים בכל רחבי הארץ רק כדי שנוכל להניח את הראש על הכרית בשקט ובבטחה, היו בעקבות המגפה בהסגר מלא של שלושים יום ויותר. אך רוחם לא נשברה, והם עמדו בהסגר שהוטל עליהם בעוז ובגבורה. ישבנו לשיחה עם שלושה חיילים כדי לשמוע קצת מה עברו בשבועות האחרונים.
אלירם חורי מיבנאל התגייס לפני יותר מחודש לחיל השריון אחרי שלמד במכינת מעלה אפרים, שלוחה של מוסדות 'בני דוד' בעלי, והוא עדיין בשלב הרובאות. תפסתי אותו לשיחה בשעת הט"ש (טרום שינה) בדיוק כשעלה מהשטח לבסיס, ערב צאתו הביתה אחרי כשלושים ימים אי-שם במחנה שיזפון. אלירם מספר שעוד לפני הגיוס התקשרו אליו מצה"ל והודיעו לו לארגן ציוד לחודש.
איך הרגשת אחרי עדכון כזה?
"האמת שהתרגשתי. אמרתי לעצמי שזה מגניב כי זה משהו מטורף. אוכל לספר שמייד כשהתגייסתי סגרתי שלושים יום. טירונים שעדיין לא יודעים כלום על צה"ל סוגרים ישר חודש. מעבר לזה היה משעמם בבית בגלל ההסגר. כמה אפשר לשבת בבית? לעומת זאת בצבא יש חבר'ה, צחוקים, אימונים. לכן רציתי כבר להתגייס".
ובכל זאת, היה גם קושי?
"כן. למשל אחרי שבוע קשה בשטח – חום, אבק, פודרה וכל החבילה – ובסוף השבוע אתה אומר 'יאללה, עכשיו הולכים הביתה!' ואומרים לך 'לא, עולים לבסיס לסגור שבת'. זה די מבאס, כי בבית יש לי אוכל של אימא, תפילות שאני רגיל אליהן וכל מה שאני אוהב. אומנם בשכל אני יודע שבתקופה הזו הצבא הוא המקום הכי טוב להיות בו. למרות שמדי פעם היה קצת קשה מבחינת הרגש, הצד השכלי עלה ישר מנגד. אבל כן ראיתי מסביב אנשים נשברים יותר".
ספר על ההתנהלות של הבסיס בשגרת הקורונה.
"המרחק בין אנשים חייב להיות מעל שני מטרים. אסור מגע בין אנשים, מי שמחבק מישהו עלול לקבל דו"ח של כמה מאות שקלים. כמו כן הקימו חדר אוכל זמני, מאהל גדול, לפחות לטירונים. הורידו אותנו לשטח ממש מוקדם כי שם יש בידוד אמיתי, יש מרחבים ופחות מסה של אנשים. בשבתות ובחגים חוזרים לבסיס מלבד צוות שמירה".
איך היה ליל הסדר בבסיס?
"היה מוזר ומאוד מהיר. ישבנו כל הפלוגה במאהל האוכל, והבנישים עשו את המיטב כדי שתהיה אווירה טובה. גם החילונים נכנסו לאווירה, והיה טוב. לצורך העניין, חלק ה'מגיד' בהגדה היה משהו כמו עשר דקות".
אלירם חורי
איך אתה מתכנן את החזרה הביתה בע"ה?
"ההורים שלי לא יודעים שאני יוצא הביתה, אני שומר את זה בסוד. אמרתי לאחיות שלי שאני יוצא ותכננו שהן יבואו לאסוף אותי מכפר תבור אל הבית, ואז פשוט אדפוק בדלת ואפתיע את ההורים. בלי להודיע ולעדכן. אני חושב שזה יהיה טוב!"
להעביר ליל סדר לכל הבא"ח
נועם הפנר מפתח תקווה התגייס לפני יותר מחודש לגולני אחרי שלמד כשנה וחצי בישיבת ההסדר בעכו. את השיחה אנחנו עורכים ביום שבו הוא חזר הביתה אחרי סגירה של שלושים ושלושה ימים ולא לפני שמשפחתו ארגנה לו על האש מפנק.
איך מתכוננים נפשית לסגירה ארוכה כל כך בצה"ל?
"בהתחלה קצת מנסים להדחיק אבל בסופו של דבר מסתכלים על המטרה ופשוט פוגעים בה. חייבים להצליח בזה. אני יודע שהגעתי לעשות משהו גדול, לשרת את המדינה ובין היתר לשרת את קבוצות הסיכון, כי בעצם הסגירה המרובה אנו מונעים את התפשטות הקורונה. מיותר לציין שבסגירה צה"ל תומך בנו".
ובכל זאת, היה גם קושי?
"כן. למשל אחרי שבוע קשה בשטח – חום, אבק, פודרה וכל החבילה – ובסוף השבוע אתה אומר 'יאללה, עכשיו הולכים הביתה!' ואומרים לך 'לא, עולים לבסיס לסגור שבת'. זה די מבאס, כי בבית יש לי אוכל של אימא, תפילות שאני רגיל אליהן וכל מה שאני אוהב. אומנם בשכל אני יודע שבתקופה הזו הצבא הוא המקום הכי טוב להיות בו. למרות שמדי פעם היה קצת קשה מבחינת הרגש, הצד השכלי עלה ישר מנגד. אבל כן ראיתי מסביב אנשים נשברים יותר".
ספר על ההתנהלות של הבסיס בשגרת הקורונה.
"המרחק בין אנשים חייב להיות מעל שני מטרים. אסור מגע בין אנשים, מי שמחבק מישהו עלול לקבל דו"ח של כמה מאות שקלים. כמו כן הקימו חדר אוכל זמני, מאהל גדול, לפחות לטירונים. הורידו אותנו לשטח ממש מוקדם כי שם יש בידוד אמיתי, יש מרחבים ופחות מסה של אנשים. בשבתות ובחגים חוזרים לבסיס מלבד צוות שמירה".
איך היה ליל הסדר בבסיס?
"היה מוזר ומאוד מהיר. ישבנו כל הפלוגה במאהל האוכל, והבנישים עשו את המיטב כדי שתהיה אווירה טובה. גם החילונים נכנסו לאווירה, והיה טוב. לצורך העניין, חלק ה'מגיד' בהגדה היה משהו כמו עשר דקות".
נועם הפנר
איך היה ביום הגיוס?
"האמת היא שהיה קצת עמוס ולחוץ. המפקדים שם שמרו על ההנחיות ועל מרחקים. מאוד הקפידו על זה בבקו"ם. זירזו אותנו, ונפרדנו במהירות מההורים כדי לעלות ישר על האוטובוסים. ההורים לא נכנסו, עמדו בחנייה, אמרו שלום, הצטלמנו והלכנו. הייתה הרבה אי-ודאות. הצפי היה שנסגור שלושים ימים. אחרי שבועיים אמרו לנו יש מצב שזה יהיה תשעים ימים. לדעתי הגישה צריכה להיות לצפות לנורא מכול, ואז כל דבר שיבוא בדרך הוא כבר צ'ופר. כך אם נצא אחרי שלושים ימים נרגיש כאילו קיבלנו את זה במתנה".
היה חשש מהאי-ודאות?
"אני חושב שבגלל שאני כל הזמן פועל בצבא, האי-ודאות פחות השפיעה עליי. עצם ההרגל שלי לסגור הרבה עוד מזמן הישיבה עזר מאוד. הסתכלתי על מחלקות אחרות שאינן מוגדרות מחלקת בניש, שם הרוב בני 18, וממה שראיתי, לדעתי, היה להם יותר קשה. במחלקה שלנו הכול היה בראש טוב. שוב, אחרי זמן מסוים גם אצלנו במחלקה הורגש הקושי, אבל אנחנו נהנים ורואים את השירות כחוויה. באנו מגובשים, וזה הקל עלינו מאוד".
איך היה ליל הסדר?
"שעתיים לפני כניסת החג אמרו לנו, הבנישים, שאנו צריכים להעביר את ליל הסדר לכל הבא"ח. כלומר, שניים-שלושה בנישים על כל פלוגה. את חדר האוכל שלנו חילקו לשלושה חלקים. בחלק אחד אני ניסיתי להעביר את ליל הסדר למחלקה מסוימת, ומשום שהיו שם שלושה סדרים הייתי חייב לצעוק, אבל בחלק לידי שרו מה נשתנה. בקיצור, הייתי מאוד צרוד, אבל אנשים נהנו וראינו את האור על הפנים של החבר'ה החילונים. כולם קראו את ההגדה ושרו יחד. הייתה אווירה מדהימה. בסוף, אחרי שכולם הלכו, נשארו הבנישים להלל, והייתה אחלה אווירה. גם חלק מהסגל נשאר איתנו והצטרף לשירה".
בשבת שלפני סוף השבוע שבו יצאו הביתה הודיעו להם שהם יוצאים בשבת הבאה. אחר כך, ביום ראשון, הודיעו להם שיש אפשרות שלא יצאו כלל כיוון שיש חשש לחייל שחולה בקורונה. במהלך השבוע הם היו בשטח, ושם עודכנו שהחייל בריא והם יוצאים הביתה. גם ההורים, לפחות מי שעודכנו, דאגו בבית, ומשום שהחיילים היו בשטח, ללא טלפונים, הם לא ידעו אם יראו את ילדיהם בסוף השבוע או לא.
איך הייתה האווירה סביב כל הסיפור הזה של יוצאים–לא יוצאים?
"ברור שהתבאסנו, אבל לקחנו את זה קצת בהומור. כשהודיעו לנו שיוצאים שרנו 'חוזרים הביתה' שהלבשנו על לחן מוכר. אחרי שהודיעו לנו שכנראה לא יוצאים שרנו 'לא חוזרים הביתה' באותו הלחן. חייבים להרים את הראש. אמרתי לעצמי שאם נצטרך להשאיר מתנדבים, לא יהיה אכפת לי להתנדב. תכלס, זה קשוח לסגור על ההתחלה חודש בבסיס למרות שהיה כיף ומצחיק".
איך נראתה היציאה הביתה?
"זה קרה היום. קמנו בחמש בבוקר. אמרו לנו שאמורים לצאת בשש. כשסיימנו עם המשימות עיכבו אותנו. בינתיים התפללנו. בערך בשמונה וחצי זירזו אותנו לקפל את התפילין ולרוץ לאוטובוסים כי יוצאים. באנו לעלות, אבל הנהג של האוטובוס שלנו לא הסכים להעלות יותר מ-25 חיילים. עכשיו, אנחנו 28 או 30 חיילים שסגרנו המון זמן, אז על מה בדיוק הוא מעכב אותנו? אחד מהסגל ניסה לדבר איתו, והוא לא הסכים מחשש לקנס.
"בסופו של דבר פיזרו את החיילים בכמה אוטובוסים ונסענו הביתה. ההורים שלי באו לקחת אותי מצומת גהה. אימא לא בכתה אבל זה לא היה רחוק מזה. הייתה תחושה של אושר וגעגוע".
ידידיה קיין
לא נעים להגיד לקצין בכיר שהוא לא יכול להיכנס למוצב
ידידיה קיין הוא הוותיק שבחבורה. במקור הוא מרמת בית שמש, תלמיד ישיבת הגולן בחיספין, ובאמתחתו פז"ם של כתשעה חודשים בצה"ל. הוא משרת בהנדסה קרבית. אחרי שהייה ממושכת במוצב שבו הוא משרת, השוכן בראש הנקרה, הוא חזר לביתו לחופשה קצרה.
ההודעה על הסגירה בעקבות הקורונה תפסה אותו עם כל המחלקה כשעלו לגדוד. הם עלו במחלקת בניש, והיציאות שלהם בימים רגילים הן 11–3. כלומר, יוצאים פעם בשבועיים ביום חמישי לשלושה ימים. ידידיה היה אמור לצאת בסבב השני. בהתחלה היו שמועות על קורונה, ובאמצע השבוע השני הודיעו להם שלא יצאו הביתה עד להודעה חדשה.
איך ההרגשה?
"וואלה, מבאס, אבל זה לא ברור כל כך. מצד אחד זה באסה, ומצד שני אני עם החבר'ה. יש געגועים לבית ומהבית אליי, אבל אין מה לעשות, מישהו צריך לעשות את זה בשביל עם ישראל, לא?
הודעתי להורים, והם אמרו בצחוק שידברו עם הרמטכ"ל. מצב כזה לא היה אף פעם, לפחות לא בתקופה האחרונה, אז לא ידעתי איך לאכול את זה. חשבתי אולי זה ייגמר בעוד שבוע-שבועיים. מפה לשם זה נמשך זמן".
האי-ודאות לא הפריעה?
"בגדול אני בסדר עם אי-ודאות. זורם עם מה שיש או לפחות משתדל".
ובכל זאת, היה קשה?
"לכולם קשה בסוף. יש מי שהיה להם ממש קשה, אבל לדעתי כולם מסכימים שאנו באחד המוצבים הכי מטורפים בארץ, גם סדר כוחות גדול ואיכותי וגם נוף מדהים, וזו נקודת אור ללא ספק. אנו יודעים שבבית לא בהכרח יותר טוב כי כל המדינה בהסגר. אני כבר יומיים בבית ואין יותר מדי לאן לצאת ומה לעשות".
נכון, ולמרות הכול הרוב מעדיפים את הבית.
"ברור, חד-משמעית. חיכיתי לרגע שנצא הביתה, אבל בסוף נקודות האור הן מה שמחזיק אותי. אני גם ככה שם, אז אקבל את זה ואיהנה ממה שיש".
איך השפיע המצב על המוצב?
"יש נהלים יבשים: לא להתקהל, לא לאכול בחדרי אוכל, לא לישון יותר ממספר מסוים של חיילים באותו חדר. אצלנו זה פחות בעייתי כי המוצב ענקי ואנו שם רק מחלקה כרגע.
"כמו כן יש יותר מטלות ביום. בכניסה לש"ג צריך לשאול שאלות ולוודא שכל מי שנכנס הוא בלי תסמינים של קורונה. בשביל להכניס מישהו דרך הש"ג צריך אישור של דרג גבוה. זה מזכיר לי שכששמרתי שם הגיע קצין בדרגה גבוהה וביקש להיכנס למוצב. ביקשתי אישור מהחמ"ל, ולא אישרו לי. התנצלתי לפניו ואמרתי לו שהוא לא יכול להיכנס. זה יצר מצב לא נעים לומר את ה'לא' למי שמעליי. בזמן שחיכיתי לאישורים מהחמ"ל התחלתי להתעניין ולשאול אותו מה התפקיד שלו ומה הוא עושה. מה יש להפסיד מזה?"
תכניס אותי לתחושות של רגע היציאה הביתה.
"מטורף. זר לא יבין זאת. אתה לא מאמין עד שאתה לא בבית כי תמיד יש אפשרות שהאוטובוס יחזור לבסיס ויבטלו את היציאה. יש רגשות מעורבים. אני אישית תכננתי להפתיע את ההורים. כל הנסיעה חשבתי איך הם יגיבו, מה קורה בבית, מה השתנה בחוץ וכו'. זה מרגש וכיף. כמובן, מיותר לציין, בבית שמחו לראות אותי".
כבר יומיים שאתה בבית. מה אתה עושה?
"משפחה כמה שיותר".
אשרינו שאלו החיילים שלנו, שבזמן שאנו בבית הם אינם ישנים יום ולילה כדי לשמור עלינו גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה בריאותית. בעזרת ה' נאחל שכל חיילי ישראל יזכו לחזור לביתם תמיד בריאים ושלמים