נסגרו בבסיסם

איך היה ביום הגיוס?

"האמת היא שהיה קצת עמוס ולחוץ. המפקדים שם שמרו על ההנחיות ועל מרחקים. מאוד הקפידו על זה בבקו"ם. זירזו אותנו, ונפרדנו במהירות מההורים כדי לעלות ישר על האוטובוסים. ההורים לא נכנסו, עמדו בחנייה, אמרו שלום, הצטלמנו והלכנו. הייתה הרבה אי-ודאות. הצפי היה שנסגור שלושים ימים. אחרי שבועיים אמרו לנו יש מצב שזה יהיה תשעים ימים. לדעתי הגישה צריכה להיות לצפות לנורא מכול, ואז כל דבר שיבוא בדרך הוא כבר צ'ופר. כך אם נצא אחרי שלושים ימים נרגיש כאילו קיבלנו את זה במתנה".

היה חשש מהאי-ודאות?

"אני חושב שבגלל שאני כל הזמן פועל בצבא, האי-ודאות פחות השפיעה עליי. עצם ההרגל שלי לסגור הרבה עוד מזמן הישיבה עזר מאוד. הסתכלתי על מחלקות אחרות שאינן מוגדרות מחלקת בניש, שם הרוב בני 18, וממה שראיתי, לדעתי, היה להם יותר קשה. במחלקה שלנו הכול היה בראש טוב. שוב, אחרי זמן מסוים גם אצלנו במחלקה הורגש הקושי, אבל אנחנו נהנים ורואים את השירות כחוויה. באנו מגובשים, וזה הקל עלינו מאוד".

איך היה ליל הסדר?

"שעתיים לפני כניסת החג אמרו לנו, הבנישים, שאנו צריכים להעביר את ליל הסדר לכל הבא"ח. כלומר, שניים-שלושה בנישים על כל פלוגה. את חדר האוכל שלנו חילקו לשלושה חלקים. בחלק אחד אני ניסיתי להעביר את ליל הסדר למחלקה מסוימת, ומשום שהיו שם שלושה סדרים הייתי חייב לצעוק, אבל בחלק לידי שרו מה נשתנה. בקיצור, הייתי מאוד צרוד, אבל אנשים נהנו וראינו את האור על הפנים של החבר'ה החילונים. כולם קראו את ההגדה ושרו יחד. הייתה אווירה מדהימה. בסוף, אחרי שכולם הלכו, נשארו הבנישים להלל, והייתה אחלה אווירה. גם חלק מהסגל נשאר איתנו והצטרף לשירה".

בשבת שלפני סוף השבוע שבו יצאו הביתה הודיעו להם שהם יוצאים בשבת הבאה. אחר כך, ביום ראשון, הודיעו להם שיש אפשרות שלא יצאו כלל כיוון שיש חשש לחייל שחולה בקורונה. במהלך השבוע הם היו בשטח, ושם עודכנו שהחייל בריא והם יוצאים הביתה. גם ההורים, לפחות מי שעודכנו, דאגו בבית, ומשום שהחיילים היו בשטח, ללא טלפונים, הם לא ידעו אם יראו את ילדיהם בסוף השבוע או לא.

איך הייתה האווירה סביב כל הסיפור הזה של יוצאים–לא יוצאים?

"ברור שהתבאסנו, אבל לקחנו את זה קצת בהומור. כשהודיעו לנו שיוצאים שרנו 'חוזרים הביתה' שהלבשנו על לחן מוכר. אחרי שהודיעו לנו שכנראה לא יוצאים שרנו 'לא חוזרים הביתה' באותו הלחן. חייבים להרים את הראש. אמרתי לעצמי שאם נצטרך להשאיר מתנדבים, לא יהיה אכפת לי להתנדב. תכלס, זה קשוח לסגור על ההתחלה חודש בבסיס למרות שהיה כיף ומצחיק".

איך נראתה היציאה הביתה?

"זה קרה היום. קמנו בחמש בבוקר. אמרו לנו שאמורים לצאת בשש. כשסיימנו עם המשימות עיכבו אותנו. בינתיים התפללנו. בערך בשמונה וחצי זירזו אותנו לקפל את התפילין ולרוץ לאוטובוסים כי יוצאים. באנו לעלות, אבל הנהג של האוטובוס שלנו לא הסכים להעלות יותר מ-25 חיילים. עכשיו, אנחנו 28 או 30 חיילים שסגרנו המון זמן, אז על מה בדיוק הוא מעכב אותנו? אחד מהסגל ניסה לדבר איתו, והוא לא הסכים מחשש לקנס.

"בסופו של דבר פיזרו את החיילים בכמה אוטובוסים ונסענו הביתה. ההורים שלי באו לקחת אותי מצומת גהה. אימא לא בכתה אבל זה לא היה רחוק מזה. הייתה תחושה של אושר וגעגוע".