האישה מורגלת בספירות. היא סופרת את שבועות ההיריון, היא סופרת את ימי הטהרה, היא סופרת. הספירה מעניקה ממד של ציפייה, של סוד. בימי ספירת העומר טמון סוד נפלא. ימים אלו הם מעין מדרגות שבהם אנחנו עולים שלב אחרי שלב עד למטרה הנישאה והעליונה, העל-אנושית- החיבור בין שמים לארץ, בין האנושי לאלוקי. במהלך ימות השנה, אנחנו דומים למלאכים העולים ויורדים בסולם הווירטואלי הזה. ויש בו דואליות, שהרי אנו בני העולם הזה, אך יש בנו צלם אלוקים. בכל ימות השנה, התנועה איננה רציפה, אנחנו עולים אבל עלולים גם ליפול אחורה, משתדלים להתקדם אבל לא תמיד מצליחים. אך בימים האלו שבין “חג חרותנו” ל”חג מתן תורתנו” יש לנו כביכול סולם חד כיווני, המיועד ל”עולים בלבד”. וכך כל אחד ואחד מישראל, באשר הוא שם, מגיע לחג מתן תורה, חג קבלת התורה, כאשר הוא עומד בנקודת העילית, במעלה הסולם.
בחג השבועות כולם נמצאים “למעלה”, במחלקה הראשונה. כולם משתתפים במסיבה, כולם בני משפחה. המנהג העתיק, לילה לבן של לימוד תורה עד אור הבוקר, בא לבטא בדיוק את זה. היום כולנו, מבוגרים וצעירים, אלו שכל חייהם סובבים סביב לתורה ואלו שהם “אורחים” שבאים לביקורים מזדמנים לשיעור, כולם יחד ביום הזה “משחקים” את התפקיד הלמדנים שהוגים בתורתם יומם ולילה. לא מדובר על משחק מגוחך, אלא על הזדהות מוחלטת עם האידיאל, גם אצל מי שהוא עצמו לא זוכה בחיי היומיום להיות חלק מהסיירת, מיחידות העילית, מאלו שאמורים להעביר את תכני התורה ואת עוצמת התורה לדורות הבאים.
בעזרת ספירת העומר המחברת בין חג החירות לחג מתן תורה, כולנו יחד נמצאים בקו הראשון, ומקווים בעזרת ה’ שהתורה לא תמוש מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו לעולם ועד.
תפריט
