יפים היו ימי אדר ופורים לאבא, הרב נריה זצ"ל, מבחרות ועד שיבה טובה. כישרון מתובל בהומור ועולם רוחני עמוק חברו יחדיו. להנאת חבריו בישיבת מרכז הרב חיבר משלוח מנות היתוליות לרבני הישיבה ולתלמידיה. "אני זוכר את משה צבי כבן ישיבה צעיר שהתבסם בסעודת פורים בבית הרב חרל"פ זצ"ל ובכה על חורבן בית המקדש", העיד דוד גולדברג. "במסיבת פורים בבני עקיבא", סיפרה גאולה רפאל, "העניק לכל חניך חרוז ייחודי לפי מקומו". אך עיקר רשמי פורים הם משנותיו הרבות כראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה. נקודת הזינוק לשמחת 'עד דלא ידע' הייתה בראש חודש אדר בטקס המרשים של הכתרת רבני פורים – אשכנזי וספרדי. בשבת זכור רקד אבא עימהם, ומלוּוה בפיוטי התלמידים רוקד היה ריקוד תימני עם הרב הספרדי (שהיה בדרך כלל תימני). בסעודת שבת היו בעלי כישרון שהמציאו חרוזים משעשעים. "אחד היה שר, ואחר היה עונה", סיפר הרב זלמן מלמד. "הרב נריה היה שיאן בחריזה".
אבא נדרש לעיצומו של יום. "כדי להגיע ל'עד דלא ידע'", הטעים, "צריך לדעת", ועודד את החברים ללמוד פירושים על המגילה, במיוחד את 'יוסף לקח' של הרב אשכנזי שהיה חביב עליו.
מקובל היה שבני כל מחזור תולים בהסתרה מודעות שנונות על הווי הישיבה ועל רבניה. "בוקר אחד הקדמתי לתפילה", סיפר הרב זאב נחושתן, "וראיתי התקהלות סביב הרב נריה, שבאופן יוצא דופן קרע את אחת המודעות. היו מצוירות עליה שתי מרכבות. אחת עקומה, הגלגלים רעועים, הסוס כורע, ועליו שם מנהל התיכון של הישיבה שלנו המחזיק שלט 'כישלון'. המרכבה השנייה מהודרת, ומנהל ישיבה אחרת מחזיק שלט 'מאה אחוז הצלחה בבגרות'.
"התפלאתי מדוע קרע הרב את המודעה הזאת כשיש באחרות הטחות ועלבונות. 'איננו מקפידים אף כשהתוכן פוגע, כי אנחנו מבינים שיש ביקורת על הישיבה', הסביר. 'אבל אתם מתלוננים על דבר שיכולים להתגאות בו! רוצים מאה אחוז בגרות? אין בעיה. מחר אתה ברעננה, אתה בשדה יעקב, אתה בנתניה – ואז יהיו מאה אחוזי בגרות…"
והיו גם מעשי שובבות שהזמן גרמם. תיאר אוהד זמרן: "בערב פורים לקחנו את החמורים ששימשו את השמינית בהכתרה. עלינו על העגלה והתחלנו לנסוע. פתאום ראינו את הרב נריה. ממש נלחצנו, אך הוא שאל בפשטות אם יוכל לקבל טרמפ הביתה, והסכמנו בשמחה (ובהקלה). הרב עלה על העגלה, לקח את המושכות וקרא 'דִיוֹ'. החבר'ה מהשביעית הצטרפו, ובשירה וריקודים ליוו אותו לביתו".
כשחרגו הבחורים מגבולות הטעם הטוב גרם הדבר לאבא צער רב, ובדרכו המיוחדת הביע זאת. "בהיותנו בשישית נסענו בתקופת אדר למכינה בגבעת שמואל להרקדה", סיפר יניב טילינגר. "כמה חברים פרשו מההרקדה וקשקשו בספריי על קירות בית ספר סמוך. למוחרת הגיע הרב נריה לתפילת שחרית, לימד כרגיל פרשת שבוע, ובמקום לסיים כהרגלו בברכת 'בוקר טוב' עמד רגע בשתיקה, הביט בנו מאוכזב ויצא מבית המדרש. זכורים לי היטב הדכדוך והצער, שלא נגרמו מדברי תוכחות אלא משתיקתו של הרב".
באחת השנים לא היה ראש אולפנה בכפר פינס, ואבא מילא חסרונו. סיפרה הרבנית יעל צוהר: "באחד מימי אדר הגיעו לכפר פינס אוטובוסים עם תלמידי הישיבה. בשירה ובריקודים הקיפו את הרב נריה – דורשים שיחזור אליהם. 'מדוע נטשת אותנו?' התרעמו. היה מרשים לראות איך הם רצים אחרי רבם, נושאים אותו על כפיים".
בפורים נשארו הבחורים בישיבה עד צוהרי היום. אחרי תפילת שחרית וקריאת המגילה נערך משחק כדורסל מסורתי בין הר"מים לתלמידים, ובסיומו התכנסו בבתי הרבנים. באחת השנים חלה אבא, ואחרי קריאת המגילה חזר הביתה. קבוצת תלמידים החליטה לשמח אותו. "הגענו לביתו בריקודים ובשירה, והשמחה הייתה רבה", תיאר הרב זאב נחושתן. "כשעמדנו ללכת אמר הרב דברי תורה והוסיף משפט ששמענו פעמים רבות, במיוחד לפני החגים: 'שיהיה לכם מה להגיד בבית'".
אנחנו הילדים ציפינו לבואם של הבחורים, ששרו ורקדו בהתלהבות ונשאו אותנו על הכתפיים. בכל שנה היה בחור שהתבסם ואִתגר את אבא לקול צחוקם של החברים. אף שעסוקה הייתה במשלוחי מנות רבים שהגיעו, הרעיפה אימא על הבאים כל טוב. שעה זאת הייתה בשבילנו החוויה של פורים.
בחנוכה ובפורים חילק אבא לנכדים שוקולד בתמורה ללימוד 'על הניסים' בעל פה. חברות של דבורל'ה הופתעו שהיא יודעת את 'על הניסים' של פורים. "למדת בשביל יום אחד?" תמהו. "לא, למדתי בשביל השוקולד"…
לסעודת הפורים באו בני משפחה מקרוב ומרחוק. אבא חבש לראשו כובע משעשע שתרם לאווירה המיוחדת, ואימא פינקה במרק עם קרפלך. בדבריו הזכיר אבא את ערך המשפחה המודגש במגילה: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה…"
לכולנו – אורה ושמחה!
