שיבת ציון פרידמן

סיפרתי להם שאני מרגישה מכונית

שיבת ציון פרידמן

שיבת ציון פרידמן

מעשה שהיה כך היה: יום חמישי אחרי הצהריים, בירושלים מתקיים מצעד הגאווה ולעומתו – המחאה של ארגון להב״ה. שיבת ציון בת ה-18 רוצה מאוד להגיע (להפגנה. מה חשבתם למצעד?) אבל היא תקועה בפקקים בחיזמא אחרי בגרות בתנ״ך. בסוף עד שהיא מגיעה למקום האירוע, בדיוק כולם מתקפלים והיא הולכת לשבת עם חברות שלה שבאו מצפת הרחוקה על פיצה בעירייה. אבל החוש המחאתי עוד לא נעלם מליבה של הנערה (אני), והיא וחברותיה עושות מעשה, חציו קונדס חציו חכם למדי, כדי להוכיח טרלול פרוגרסיבי מה הוא. בקיצור התקשרתי לקו החם של הקהילה הלהטבי״ת וסיפרתי להם שאני חוששת שמשהו אצלי לא בסדר כי אני מרגישה מכונית, ושאני מאוהבת במכונית שלי. וכדי שתבינו על מה מדובר, הינה מעט מתמלילי השיחה – נציג: ״יש דבר כזה משיכה לחפצים דוממים״. אני: ״אתה חושב שיש לי את זה?״. נציג: ״לא יודע, אני לא רופא״. אני: (בשאגה) ״מה רופא? אמרו לי שזו לא מחלה!״. הנציג נבהל וממהר לתקן: ״נכון. זה לא את זה אני, אני פשוט בא מעולם הרפואה״. אני: ״אה. אתה חושב שאני חולת נפש?״. נציג: ״לאאאא. איך?״. וכן על זו הדרך 23 דקות שבסופן הבנתי שזה ממש סבבי בבי לאהוב מכוניות ולקיים עימן קשר זוגי, ואם זה מוזר או לא, זה מתקבל. השיחה הזו הופצה קצת בווטסאפ השכבתי ועד היום עוד מבקשים ממני מידי פעם את ההקלטה, ולא רק בגלל שזו חתיכת הטרלה (והכי טובה בעיר), אלא כי השיחה הזו חשפה אמת מפחידה על עולם פרוגרסיבי ללא גבולות וללא אמות מידה מוסריות. וזה מטלטל חזק ומעלה שאלה של – מה עושים מול התופעה הזאת? איך בכלל אמורים להתייחס אליה? ובכלל, מצעדי הגאווה וחג מתן תורה יצאו החודש הזה קרובים מאוד אחד לשני. זה כנגד זה. וזה עמד לי בקוטביות מטרידה. איך שתי התופעות יכולות לדור תחת כפיפה אחת? (והן לא). דיברתי עם חברה אחת שלי והיא לימדה אותי ששבועות זה חג שבו קיבלנו תורה, וחלק מקבלת התורה זה לקבל את עצמנו. מה זה אומר לקבל את עצמנו? איך זה קשור לקבלת התורה? אז יגידו הפרוגרסיבים נו מדויק, איך שתי התופעות יכולות לדור בנפרד? הינה אנחנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו ממש, מקבלים אותנו על נטיותינו הרבות והשונות, וגם מקבלים תורה והכול בסדר. אבל הכוונה האמיתית בלקבל את עצמנו היא שגם אם קשה, עלינו לקבל על עצמנו את התפקיד ואת השליחות שלנו כיהודים בעולם, וזה קורה בקבלת התורה. עלינו לקבל את עצמנו כאנשי קודש, כיאה לאנשים שהרגע קיבלו תורה. אנשים שהשכינה רוצה לצאת איתם לדייט, אנשים שמופיעים בעולם את המהות של ה'. כי הנשמה היא חלק אלוק ממעל, והיא והגוף שלנו מקבלים את התורה ומופיעים אותה במציאות, ואנחנו צריכים לחיות עם זה בתודעה. (אני כותבת את זה ונזכרת שפעם ביום ירושלים בישיבת הכותל שמעתי את הרב אייל יעקובוביץ' אומר שבכלל כשרואים יהודי רואים עליו את השכינה, ואני חושבת שזה באמת אם היהודי מוכן לקחת אותה איתו…). ואם חושבים על זה אפילו יותר לעומק, זו גם המדרגה שאיתה הגענו לחג השבועות – מלכות שבמלכות, שזה בעצם קבלה של כל הכוחות האלוקיים שה' מוריד לעולם, דרך השליחים שלו, שזה אנחנו. ואנחנו אחראיים להשפיע על המציאות את הכוחות האלו שאנחנו מקבלים מה'. וכאנשי קודש, הקבלה הזו נהיית קבלה של שליחות, של הינני! יש לי זהות בעולם מטושטש, יש לי מהות, יש לי תפקיד בעולם. הבנה שאנחנו, עם ישראל, בעלי תפקיד מיוחד וספציפי בעולם ושתרבות המערב בגדול פחות אמורה לנהל אותנו, ואם כבר אנחנו אותה. הבנה שיש לנו עניין בלהביא גאולה לעולם כי הוא משווע לזה. ועם כל זה, כעם עם מטרה כל כך גדולה, צריך לעמוד בקבלות ברזל! ואחת מהן היא: ״והיה מחניך קדוש״ שאמורה לגרום לנו להבין שכשאנחנו מקבלים תורה, יש דברים שפשוט אסור לנו לקבל. את הטרלול של התרבות הפרוגרסיבית, שמטשטשת את קבלת התורה שלנו ואת קבלת הזהות האמיתית שלנו, אסור לנו בשום אופן לקבל. כי זה עומד באופן מנוגד לערכים שלנו, לתורה שלנו, לעצמנו ממש.

שתפו