“אין לי כבר כוח, אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה״ אמרה לי. היא סוחבת כבר זמן רב את הצער והאכזבה ואת החשש לגורל ילדתה, נערה בסיכון שמנוצלת בידי ערבים. מאז היא חסרת אונים. היא משתדלת לסייע לביתה במה שאפשר והיא מנסה להסביר ולדבר על ליבה שתקבל אחריות על חייה, להתנהג כבוגרת, שתדע להבחין בין טוב ורע אסור ומותר. זה לא קל, אך היא משתדלת לכבד את ביתה, לא לזלזל בה, לרחם ופחות לכעוס.
היא מנסה למצוא נקודות של אור במקום חשוך. היא הבינה שהילדה כבר מכורה, ואין לה שליטה על חייה. היא אמנם במקום מוגן, אך בכל פעם שיוצאת לחופשה היא בורחת לכפר. מדובר בקטינה שאינה יודעת להבחין בין טוב ורע. וההורים, כבר אין להם חיים, אין יום ואין לילה. לאמא רגשי אשמה, אך היא הבינה שזה המסלול של הילדה בחיים.
היא מנסה להתחבר אל הילדה, לטוב שבה, לגלות את האור במקום חשוך מאוד. היא מנסה להבין מה קרה לילדה שלה שהלכה רחוק, רחוק מדי. היא פגועה ופוגעת בעצמה. היא בודקת את עצמה כאם, ורוצה להבין האם נהגה נכון עם הילדה.
היו זמנים שהיא היתה רכה מדי והיו זמנים שהיתה קשה והלכה איתה ראש בראש. ואולי אלה מאבקי כוח בילדות שלא טופלו בצורה נכונה? היא ניסתה להיות אמא טובה דיה. אין הורה שלא טועה…
כשהילדה היתה בגיל הבגרות היא היתה סוערת במיוחד, כל כך פגיעה ופוגעת בעצמה. היא לא הבינה מה קרה, לעיתים הם היו קשים מדי עם הילדה. היו לה רגעים של ייאוש.
היום היא רוצה לחזור לעמדה של הנהגה, היא רוצה להיות הורה משפיע, לסייע לילדה להשתקם. היא מנסה לעמוד בניסיון והיא עושה את זה בגבורה. היא מקבלת אחריות על החלק שלה כאמא ומנסה לראות מעט אור בתוך החושך. היא נלחמת על הילדה שלה צעד צעד בדרך אל האור. מצפה ליום שבו החושך כבר יהיה מאחוריה והילדה תתקדם.
כך היא גאולתן של ישראל קמעא קמעא. האור מגיע לאט עם השחר.
תפריט
