פעמים רבות כשהיינו צעירים היינו אוכלים בחדר האוכל של ישיבת שעלבים, שבה שימש בעלי רב מחנך. האמת היא שזה התאים לי מאוד: לא לבשל, לא לערוך, לא להגיש ולא לסדר כלים אחר כך. בטח בעידן התורנויות והעבודה הקשה בבית החולים. אבל הייתה חסרה אווירה של שולחן שבת. וכמו שאומרים ביידיש, "אלס, קמין נישט" – אי אפשר הכול בחיים.
אחת החוויות החרוטות בזיכרוני היא העמידה המייגעת בתור לנטילת ידיים בבטן הריונית וברגליים כושלות לצד התלמידים הרעבים הרבים. ואז תלמיד אחד היה מגיע, ובעלי היה מבקש מכולם לזוז הצידה ולתת לו ליטול לפני כולם. הסיבה הפשוטה הייתה שהוא נולד כוהן. גם בהסרת הכלים מהשולחן בסוף הארוחה מנע בעלי מהכוהן לקום ולעזור כמו כולם. "אלה השיירים שיש לנו ממוסד הכהונה, לא נשמור עליהם?" אמר.
בסוף פרשת קורח מוזכרות מתנות כהונה ולווייה, ובהן גם הסכום של חמישה סלעים שבכור פטר רחם צריך לתת לכוהן. החיוב הוא עליו עצמו, אבל כל עוד הוא קטן החיוב הוא על אביו. הבכור הוא הבן הראשון במשפחה שהבקיע את רחם אימו בלידה ראשונה טבעית ותקינה, ובזה הפך אותה לאם.
מעניין לדעת שאף על פי שאנחנו חגגנו חמישה פדיוני בן לנכדינו, כן ירבו, במציאות הרווחת היום האירוע הזה אינו שכיח כל כך. לפי חשבון לא רשמי שלי, מקסימום 25 אחוז מהזוגות אכן זוכים לחגוג פדיון הבן. חישוב סטטיסטי פשוט יבהיר לנו למה.
כוהנים ולוויים פטורים ממצוות פדיון הבן. וגם אם אימו של התינוק היא בת כוהן או בת לוי, האב פטור מפדיון בנו. יש מצבים מיילדותיים שבהם האם יולדת בן בכור אבל לא בלידה רגילה, ואז אין בכור פטר רחם [=פותח הרחם]. ייתכן גם שהיא עברה לידה שקטה לפני כן. יוצא מכך שהבן הנולד הוא הבכור של המשפחה אבל אינו פטר רחם. אבל גם אם הייתה הפלה לפני הלידה הנוכחית, חז"ל קובעים שאם ההפלה התרחשה בשלב שבו כבר התרקמו איבריו, יהיה האב פטור מפדיון הבן בתינוק הבא.
מה המשמעות של 'התרקמו איבריו' ומתי זה קורה? ההגדרה אינה מדויקת. אולי היה אפשר לומר שהכוונה לארבעים יום מיצירת הוולד (שמונה שבועות היריון בשפה שלנו), שהרי עד לשלב זה הוא כמו 'מיא בעלמא' ואיננו נחשב עובר. בבדיקת אולטרסאונד יש אפשרות לראות את הנולד ממש. לעיתים גם לאחר ארבעים יום מיצירת הוולד לא נראה איברים שנתרקמו עקב התפתחות לא תקינה של ההיריון, למשל. במקרה כזה יש הסוברים להורות להורים שיפדו את הבן בלידה הבאה, אבל ללא ברכה.
ייתכן שהיה צורך בניתוח קיסרי מסיבות מיילדותיות שונות, ואז אותו פטר רחם פוטר את אביו ממתן חמישה סלעים לכוהן. לעיתים יש חוסר התקדמות ביציאת ראש הוולד דרך תעלת הלידה או שנראית מצוקת עובר, ואז הרופא המיילד מבצע לידה מכשירנית בעזרת מלקחיים. בלידה כזאת הרופא המיילד תופס את ראש העובר בשתי כפות גדולות ומחלץ אותו אל מחוץ לרחם. היום צורת יילוד זו נדירה. אבל יש גם לידות מכשירניות במכשיר ואקום, מצב שכיח יותר, שבו מצמידים כף עגולה לראשו של העובר ומעלים את הלחץ בהדרגה עד שבעזרת הוואקום היא נצמדת לראש העובר, ו'מושכים בגזר'. בשני המקרים המדוברים יש מחלוקת בין הפוסקים באשר לחובתו של האב בחמישה סלעים.
במהרה ייבנה בית מקדשנו, שלו אנו ממצפים ומייחלים. מיס קורונה הכשירה את הקרקע לענווה המתחייבת לקראת קבלת המשיח. או אז יחזרו כוהנים לעבודתם ונזכה לתת מתנות כהונה כבימים קדמוניות. אמן, כן יהיה רצון.
