פרשת ויגש תשפ"ב

השבוע ניפגש עם שתי בכיות: הבכי על המצור שהיה על ירושלים בעשירי בטבת, אשר הסתיים בחורבן בית המקדש, והבכי בפרשתנו במפגש בין השבטים לאחי יוסף. אחרי עשרים ושתים שנים מתוודע יוסף אל אחיו, יוסף ובנימין בוכים איש על צווארי אחיו.
דמעות של התרגשות פורצות… כל כך אנושי, כל כך טבעי ומשפחתי, אך בכל זאת חכמים במסכת מגילה [דף טז ע"ב] הסבירו את פשר הבכי של האחים, האחים בכו על שני בתי מקדש שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידים להיחרב ועל משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד להיחרב. ולא מובן – אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש כי כבר נבנה בעבר ובעוונותינו נחרב, אבל בימי יוסף ובנימין עדיין לא הוקם המקדש והם כבר בוכים על חורבנו?
נראה שיש כאן מבט עמוק של יוסף ובנימין על העבר ועל העתיד, מבינים הם שבית המקדש הוא יסודו ובניינו של עם ישראל, בית המקדש הוא המראה הרוחנית, החברתית והלאומית של עמנו. במצב של פגם באומה אין הצדקה שיהיה לנו בית מקדש, השאיפה לבניין בית המקדש מתחילה בתיקון רוחני של העם, בהסדרת הבין אדם לחברו ובין אדם למקום, בריבוי אהבה ולא בשנאה.
מצב של שנאה הוא מצב של רקבון וחורבן. יוסף ובנימין מבינים שתפקידם הוא ליצור את התשתית של מלכות ישראל ובנין בית המקדש. בוכים הם כעת לא מגעגועים משפחתיים אלא מתייסרים הם על סיבת החורבן העתידי של בתי המקדש שהיא שנאת חינם. מכירת יוסף נבעה משנאת חינם וחורבן בתי המקדש נבע משנאת חינם. הבכיה על חורבן הבית הינה בכיה מתקנת, בכיה של תקווה ושאיפה לבנין. למדנו שבכי ואבלות על חורבן ירושלים אינם רק על העבר אלא גם על העתיד, על הרצון להשלים את החסר. על הצורך לתקן את הסיבות שגרמו החורבן. זה פשר הבכי של יוסף ובנימין וזה פשר האבלות והבכי בימי הצומות על חורבן הבית.